בפרק הקודם ראינו שהעיר היא רעיון שלקח לו הרבה זמן לתפוס. האנושות לא מיהרה לאמץ את החיים בעיר. בפרק הזה נבקר במזרח הקרוב, שם קמו הערים הראשונות בהיסטוריה, נקפוץ ליוון העתיקה ולאימפריה הרומית, נחצה את חשכת ימי הביניים כדי להגיע אל סף העידן שאנו חיים בו היום. זה הפרק השני של הפודקסט לאורבניסטים ואורבניסטיות בישראל. האזנה נעימה!

> מהי העיר העתיקה בעולם

> Guardian Cities

> השלטון המקומי: בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק

> העיר לאורך ההיסטוריה עם פרופ' רוני אלנבלום

> לידתה של העיר המודרנית עם פרופ' נמרוד לוז

טקסט מלא

בפרק הקודם התחלנו לדבר על עירוניות כנושא בוער, אקטואלי, עכשווי. בפרק הזה נלחץ על הברקס, ו… נשלב לרוורס. בואו נחזור אחורה בזמן, לתחילת ההתיישבות האנושית בערים. בואו נבין איך כל זה התחיל. 

הערים הראשונות קמו במזרח התיכון ובאזור "הסהר הפורה". זה האזור שנקרא גם מסופוטמיה, בין נהרות הפרת והחדקל בעיראק של היום. יש תחרות קשה על התואר "העיר העתיקה ביותר בעולם" - כירכוכ בעיראק, שוּשן (בירת ממלכת פרס, באיראן של ימינו), וגם ביירות, ירושלים, יריחו ודמשק. עוד ערים רבות, מהודו ועד כוש, כולן מציגות עדויות להתיישבות אנושית משמעותית בין שנת 4000 לשנת 3000 לפני הספירה. כתבה על כל הערים הטוענות לכתר זמינה באתר Guardian Cities. אגב, Guardian Cities זה פרויקט מיוחד של ה"גארדיאן", תאגיד החדשות הבריטי, ששווה לעקוב אחריו. אני אשים קישורים בהערות לפרק - גם לכתבה וגם לחשבון הפייסבוק של הפרויקט.

חזרה לימים שבהם לא היה פייסבוק... תיאוריות שונות פותחו כדי להסביר מדוע קמו הערים הראשונות. חלק חושבים שאנחנו כציידים-לקטים בחרנו לזנוח את הפעילות המאוד ספורטיבית הזו ולהשתקע במושב קבע. זו הייתה המהפכה החקלאית, שיצרה כפרים שהלכו והתרבו, התרחבו והשתכללו, וכך מכמה כפרים התגבשה עיר.

אחרים טוענים כי העיר לא צמחה מכפרים חקלאיים שהתרחבו בהיקפם. למעשה, העיר קמה בשל המעבר לשיטה כלכלית חדשה. שיטה זו קיבצה אנשים יחדיו במטרה לספק שירותי מסחר, שירותי דת או הגנה. האנשים הללו לא יכלו גם לספק שירותים וגם לייצר מזון. לכן, תושבי העיר נסמכו על תושבי הכפר, על המזון שיוצר מחוץ לעיר. כך נוצרה התמחות, חלוקת עבודה, כלכלה מפותחת שבה חלק מהאנשים אחראים על משהו אחד, וחלק מהאנשים אחראים על משהו אחר. בכפר מגדלים אוכל ובעיר מספקים שירותים.

בין אם העיר התפתחה מן הכפר, ובין אם הכפרים נועדו לכלכל את העיר - זה קצת סיפור של ביצה ותרנגולת. וזה גם לא באמת משנה מה הייתה העיר הראשונה בהיסטוריה, ומתי בדיוק באלף הרביעי לפני הספירה היא נוסדה. מה שחשוב להבין הוא שהארגון החברתי בעיר הביא להתפתחות של תרבות, של הסדרים כלכליים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. זו המהות של העיר - הרבה אנשים שחיים באותו מקום באופן קבוע וצריכים להסתדר ביחד. אם יש משהו שאנחנו צריכים להבין בנוגע ל"לידת העיר" הוא שהעיר נולדה מהחיים עצמם.

אחרי הביקור שלנו באזור "הסהר הפורה" לפני כמה אלפי שנים, אנחנו קופצים קדימה ליוון העתיקה. כמה מאות שנים לפני הספירה, אנחנו מוצאים ביוון ערי מדינה. קשה לתאר את הפוליס - עיר המדינה היוונית - במונחים שאנחנו מכירים. ערי המדינה לא היו ערים של ממש מבחינת גודלן. רובן היו עיירות של עשרות אלפי אנשים, וגם ערי המדינה הגדולות שהכילו כמה מאות אלפי אנשים התפרסו על פני שטחים עצומים ולמעשה היו מורכבות גם מהכפרים שסבבו את העיר המרכזית. אז הפוליס הייתה הרבה פחות מעיר מודרנית, אבל היא גם הייתה הרבה יותר ממדינה מודרנית - הפוליס לא הייתה רק צורת התארגנות, אלא חלק מהסדר הקוסמופוליטי. כלומר, המקום שלי בעולם נקבע על ידי סדר הדברים בטבע, והפוליס הייתה טבעית לאדם כמו שהמאורה לזאב וכמו שהקן לציפור. ההשתייכות של היווני לאתונה או לספרטה הייתה חשובה הרבה יותר מההשתייכות שלי לישראל. בהיותי אתונאי או ספרטני לא סתם השתייכתי לחברה מסוימת, אלא גם הבאתי לידי מימוש את סדרי העולם. העיר נתפשה כאילו צמחה מהטבע. זו תפישה שהיום אנחנו כמעט ולא רואים אותה, והיא מאפשרת לנו להבין שהאופן שבו אנחנו חושבים על ערים היום הוא לא צורת החשיבה היחידה האפשרית - אפשר לחשוב על ערים אחרת.

הקמתן של ערי מדינה ביוון העתיקה נבעה מהמצב הגיאופוליטי בחצי האי ההלני. היוונים היו חשופים למתקפות של שבטים פולשים, והם בחרו להקים מצודות בנקודות אסטרטגיות על גבעות שולטות, ובצלן התפתחו ערי המדינה. המצודה נודעה בשם "אקרופוליס" - העיר העליונה (אקרו - זה עליון, פוליס - זו עיר לענייננו). האקרופוליס הפכה עם הזמן גם למרכז פולחני ולמקום מושבו של השלטון, בין אם היה זה המלך או האספה שנבחרה באופן דמוקרטי. למרגלות האקרופוליס התפתחו אזורי המגורים והמסחר. הכלכלה צמחה בזכות הביטחון, הדת התאפשרה והתרבות פרחה. כך הפוליס צמחה בצל האקרופוליס, ויותר משהיא הייתה עיר, היא הייתה קהילה. הדגש היה על היחסים בין בני אדם, תושבי הפוליס, והאופן שבו הם מקבלים החלטות ביחד. כך נוצרה המילה פוליטיקה - מהמילה פוליס.

ערי המדינה של יוון העתיקה לעתים נלחמו זו בזו ולעתים שיתפו פעולה, אבל כל ערי המדינה היו שוות זו לזו. אבל במאה הראשונה לספירה עלה כוח עולמי חדש - האימפריה הרומית - והכל השתנה. זו הייתה אימפריה שצמחה מתוך עיר, ונקראת על שמה. האימפריה התרחבה אל מעבר לרומא ומחוץ לגבולות איטליה, והביאה לעולם סדר חברתי מסוג חדש - מוניקיפיום (Municipium). הרומאים פוררו את הארצות שכבשו, והעניקו מעמד של מוניקיפיום לערים שהכירו בסמכותה של האימפריה. כך נוצר שלטון מקומי, שמוכר לנו גם כשלטון מוניציפאלי. מהמילה הלטינית מוניקיפיום.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעשתה ההבחנה בין ערים למדינות, בין שלטון מקומי לשלטון מרכזי. שיטת המוניקיפיום קשרה בין השלטון המרכזי ברומא לבין הערים ברחבי האימפריה, שנהנו מרמות שונות של אוטונומיה בהתאם לנאמנותן. רומא גם שמרה לעצמה את הזכות להתערב בענייניהן של הערים, חייבה את תושביהן בתשלום מיסים ובשירות צבאי, ושללה מהן את האפשרות להקים צבא. לראשונה בהיסטוריה האנושית הייתה חלוקת עבודה בין השלטון המרכזי, האחראי על הביטחון ויחסי החוץ, לבין השלטון המקומי, שדאג לרווחת התושבים, בהקמת מערכות ביוב ורשתות לאספקת מים, ריצוף רחובות, קירוי שווקים וניקיונם, הפעלת בתי מרחץ, מתקני ספורט, מבני ציבור למטרות ממשל ומשפט, תרבות ובידור, וכן אתרים ששימשו לפולחן דתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נוצרה היררכיה לא רק בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, אלא גם בין ערים שונות, כך שהיו ערים שנהנו מחירות רבה יותר מזו שעמדה לרשות ערים אחרות.

אבל - אימפריות קורסות לאט. בחלוף השנים, האימפריה הרומית שללה מהערים את רוב סמכויותיהן והעלתה מיסים. זה הוביל למשבר פיננסי בשלטון המקומי - תופעה שאנחנו רואים גם בעולם של ימינו, כשמדינות מטילות הרבה מטלות על הרשויות המקומיות, ולא נותנות להן כלים כדי לבצע אותן. הזהות המקומית והחיוּת הפוליטית בערים הלכו ונחלשו. בעת העתיקה, העיר הגיעה לשיא עם הפוליס היוונית, וכמה מאות שנים אחר כך הגיעה לשפל בסוף התקופה הרומית. אם הפוליס סימלה את השיא, השפל בא לידי ביטוי באמצעות הלטיפונדיה. לטוס - רחב ידיים, פונדוס - אחוזה. הלטיפונדיה הייתה אחוזה חקלאית בבעלות ישירה של הקיסר ונאמניו. הלטיפונדיה משכה אליה איכרים שנואשו ממצבן העגום של הערים, על משאביהן המתרוקנים והמיסים המאמירים, והעדיפו לחסות בצלו של פטרון בכדי לשרוד. העיר הקומפקטית שפרחו בה חיים ציבוריים פינתה את מקומה ללטיפונדיה - מקום רחב ידיים שכולו בבעלות פרטית.

כך החלו אלף שנים שאנחנו קוראים להם ימי הביניים - משום שהם היו בין העת העתיקה לבין העידן המודרני. בימי הביניים עלה סדר כלכלי חדש, בדמותת הלטיפונדיה. קראו לזה פיאודליזם - יחסי תלות בין אדון לצמית. במצב כזה אין אפשרות לפתח צורת חיים עירונית, מורכבת, חלוקת עבודה בין העיר לכפר, פוליטיקה בין אנשים שמנסים לחיות ביחד. בניגוד לאימפריה הרומית, שהקימה ערים חדשות וטיפחה ערים קיימות, השבטים הנודדים ששטפו את אירופה בימי הביניים בזזו והחריבו את הערים שכבשו. הסחר הבין-עירוני, שפרח בתקופה הרומית, נעצר בחריקת בלמים בסוף האלף הראשון עם עליית האסלאם באגן הים התיכון.

אז מה הציל את הערים? מה חילץ אותן מהמסלול העגום הזה של שקיעה והידרדרות? ה-Burg. מצודה ימי ביניימית שבצילה התמקמה אוכלוסייה עירונית. כמו האקרופוליס בשעתה, ה-Burg של ימי הביניים הייתה המצודה שאיפשרה לערים לצמוח ולהתפתח. עד היום אנחנו מוצאים ערים כמו שטרסבורג בצרפת, ברנדנבורג בגרמניה, סנקט פטרבורג ברוסיה. ה-Burg במשמעות של עיר גם תיתן שם חדש למעמד הביניים, הבורגנות - אלו הם אנשי המסחר שחיו בערים והחלו לצבור הון. הערים סיפקו לאנשי העסקים הגנה פיזית ואזור סחר. הן סימנו את האופוזיציה לסדר הפיאודלי, שהתאפיין בסגירות, שעבוד ואורח חיים חקלאי.

תושבי הערים לא כיוונו לשינוי רדיקלי של הסדר החברתי הקיים. אבל הסוחרים ובעלי המלאכה שהתקבצו בערים כן דרשו מהשליטים הפיאודליים - המלכים, הנסיכים, הרוזנים והדוכסים - שיכירו בזכויות שלהם על הקניין שצברו, שיפטרו אותם משירות צבאי ושיימנעו מהעלאת מיסים. בעצם הם רק רצו לעשות עוד כסף. בסוף ימי הביניים, לפני כ-500 שנה, שליטי אירופה הסכימו להעניק כתבי זכויות לערים שתחת חסותם. כך החל להתעצם המעמד הבורגני, העירוני.

בתוך הערים עצמן החלו להתבסס שיטות של ניהול עצמי, עם מועצות עירוניות שהיו אמונות על הכלכלה העירונית - מערכת הכספים, המסחר והמלאכה, הסעד לשכבות החלשות. לערים מסוימות גם הייתה הסמכות לחוקק חוקים עירוניים. בארצות שונות התפתחו דגמים שונים של שלטון מקומי, אך המשותף לכולם היה ההתמקדות בפן הכלכלי. הגילדות שפעלו בארצות השפלה, הולנד ובלגיה, סימלו זאת בצורה המובהקת ביותר. כל גילדה הייתה קודם כל איגוד מקצועי - לאמנים, לנגרים, לצורפים, לסוחרים, לאופים ולכל המקצועות בעצם. אבל המעורבות של הגילדות בניהול המקומות שבהן ישבו הייתה אדירה. במקומות מסוימים הכספים בקופת הגילדה הועמדו לצורכי הציבור.

העלייה המחודשת של הערים - הפעם במערב אירופה - שיקפה את יחסי הכוחות הפוליטיים, בין האצולה לבין מעמד הביניים המתעצם. בפרוס העידן המודרני, תהליכי התיעוש והעיור, בייחוד באנגליה לפני 300 שנה, הגדילו את כוחן של הערים עוד יותר. זו הייתה אבולוציה בלתי מתוכננת, בשיטת טלאי על טלאי. הן הפכו למרכזים של הון וטכנולוגיה, ובכך קידמו את השיטה הקפיטליסטית, שרווחת עד ימינו.

אלא שהעידן המודרני ערבב לנו כמה דברים - יחד עם עלייתה מחדש של העיר, עלו רעיונות חדשים על לאומיות וריבונות. את מקומה של הדת החליפה המדינה. ככל שגברה החשיבות של הערים באספקת שירותים לתושבים, בהחייאת החיים הכלכליים, כך גם עלה כוחן של המדינות הריבוניות. העידן המודרני העצים את הערים אך גם החליש אותן בעת ובעונה אחת. אני מביא פה ציטוט: "העיר התחזקה תחת כנפי המדינה המודרנית, אך האוטונומיה המוסדית שלה נחלשה ביחס למדינה. היא רכשה כוח וחשיבות מתעצמים, אך היכולת לממשם הוכפפה למערכה ההסדרה של המדינה". כך כותב פרופ' יגיל לוי בספר "השלטון המקומי: בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק" - ספר חובה לאורבניסטים בישראל, בייחוד אם אתם עוסקים בשלטון המקומי. אני אשים לינק לספר בהערות לפרק.

בסקירה ההיסטורית הזו ניסיתי להראות משהו חשוב בנוגע לערים שאנחנו חיים בהן - אלו לא הערים היחידות שיכולות להתקיים. קל לטעות לחשוב שמה שקיים הוא מה שתמיד היה, אבל ההיסטוריה מגלה לנו שאפשר גם אחרת. הערים של ימינו נתפשות כניגוד חד לעולם הטבע, אבל לא כך חשבו בפוליס היוונית. מצד שני, ההיסטוריה מראה לנו מה משותף לכל הערים משחר ההיסטוריה. ערים הן צורת התארגנות אנושית, ומוקד לחיים אזרחיים של כלכלה ותרבות.

ראינו גם שיכולותיה של עיר מוגבלות בעידן המודרני, בגלל המדינה. לכל עיר יש מערכת יחסים עם השלטון המרכזי, ומנהלת משא ומתן על הסמכויות שמסכימים לתת לה. תל אביב היא חלק מישראל, וושינגטון הבירה היא חלק מארצות הברית וניו דלהי היא חלק מהודו. אבל האם זה חייב להיות כך? ובכן, לא. לאורך ההיסטוריה העיר הייתה מוקד של זהות עבור התושבים לא פחות מהמדינות של ימינו, ולערים היו סמכויות כפי שלמדינות יש היום. ההפרדה בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי היא המצאה של העידן המודרני, ויש פה פתח לשינוי. אולי עוד נחזור להזדהות יותר כראשלצים או חיפאים או ירושלמים או תל אביבים יותר מאשר כישראלים או יהודים.

ועוד דבר שאפשר לשים לב אליו - ערים אינן שוות זו לזו. ישנן ערים חשובות יותר מאחרות, ויש תחרות בין ערים על הבכורה. ביוון העתיקה אתונה וספרטה התחרו זו בזו. רומא גברה על כל הערים האחרות, אבל קרסה אל תוך עצמה. לונדון פינתה את הבמה לניו יורק במהלך המאה ה-20, והמאה ה-21 היא בוודאי הזמן הטוב ביותר לערים באסיה, לשנגחאי, להונג קונג, לבנגלור ולטוקיו.

שוב הגענו לסוף הפרק, ומרגיש שזה רק קצה הקרחון. עד הפעם הבאה, אני ממליץ לכם להאזין לשני פרקים בסדרה "מסע סביב רעיון" של האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, שבימים אלה עוסקת במושג העיר. למי שמתעניין יותר במוצא הערים, כדאי להאזין לפרק עם פרופ' רוני אלנבלום שיספר לכם על ערי העולם העתיק. למי שמתעניין יותר בעידן המודרני, שפחות עסקנו בו בפרק הזה, כדאי להאזין לפרק עם פרופ' נמרוד לוז.

את הפרק הבא אני רוצה לפתוח בשאלה - "אז מה?" אז מה אם ערים זה הדבר? מה אפשר לעשות עם כל התובנות האלו? מה יש לי להרוויח מהדבר הזה? אני אנסה לספר על העשייה של אורבניסטים ואורבניסטיות למען ערים טובות יותר. נתראה בפעם הבאה.