18 || התושב במרכז
. בסוף יוני 2019 נתתי הרצאה חדשה שפיתחתי במיוחד עבור עובדים ומנהלים בעיריית הרצליה. להרצאה אני קורא "התושב במרכז", והיא עוסקת באתגר הגדול שהערים שלנו ניצבות בפניו - מהפכה טכנולוגית מואצת. טכנולוגיות חדשות משנות את הערים שלנו, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו כיצד נתמודד. אני הצעתי מדריך קצר, שאני קורא לו "התושב במרכז", ששם את הטכנולוגיה לרגע בצד כדי שנוכל לעסוק בשאלות שבאמת צריכות להעסיק אותנו. הבאתי גם דוגמאות פרקטיות מהעולם כדי להראות איך ערים בחו"ל מתמודדות עם אתגרי הטכנולוגיה. האזנה נעימה!
טקסט מלא
בסוף יוני 2019 נתתי הרצאה חדשה שפיתחתי במיוחד עבור עובדים ומנהלים בעיריית הרצליה. להרצאה אני קורא "התושב במרכז", והיא עוסקת באתגר הגדול שהערים שלנו ניצבות בפניו - מהפכה טכנולוגית מואצת. טכנולוגיות חדשות משנות את הערים שלנו, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו כיצד נתמודד. אני הצעתי מדריך קצר, שאני קורא לו "התושב במרכז", ששם את הטכנולוגיה לרגע בצד כדי שנוכל לעסוק בשאלות שבאמת צריכות להעסיק אותנו. הבאתי גם דוגמאות פרקטיות מהעולם כדי להראות איך ערים בחו"ל מתמודדות עם אתגרי הטכנולוגיה. אני רוצה להודות לעיריית הרצליה ולחברת CR קשרי קהילה על שהזמינו אותי.
חלק ראשון: העתיד כבר כאן
כפי שבוודאי שמתם לב, אנחנו חיים בתוך מהפכה. אם נסתכל סביבנו בימים אלה, אנחנו נראה איך הערים שלנו מתמודדות עם שינויים מרחיקי לכת.
למשל, מכוניות ללא נהג - אם אתם שואלים את עצמכם למה להתעסק בעתיד הרחוק, אז שימו לב. השוק הזה כבר מגלגל למעלה מ-50 מיליארד דולר. חברת Waymo, שהיא אחת השחקניות המרכזיות בשוק הזה, רשמה הישג לפני כמה חודשים כשהגיעה ליעד של 8 מיליון מיילים שהמכוניות-ללא-נהג שלה נסעו. עוד יותר מדהים - היעד הזה הושג חודשים ספורים אחרי שהחברה חצתה לראשונה את היעד של 4 מיליון מיילים. אז המכוניות האוטונומיות מתפשטות בקצב מסחרר, הרבה יותר מהר ממה שנדמה. בניו יורק מעריכים שמכל שלוש מוניות היום, שתיים יהפכו לנטולות נהג עד 2030.
אנחנו מתנתקים מהקרקע ועולים לאוויר, כי גם שם נרשמות התפתחויות. היום אפשר, בקלות מפתיעה, לשים בכל מקום זוג עיניים בשמיים - באמצעות רחפן. ההשלכות על ערים הן אדירות. כשרחפנים נכנסו לשטח של נמל תעופה בינלאומי בלונדון, התנועה האווירית שם שותקה לחלוטין. בפן החיובי, הרחפנים מבטיחים לנו דרך קלה לשלוח חבילות מדלת לדלת - מהיצרן ישירות לצרכן. חברת מקדונלדס מאוד רוצה שההמבורגר הבא שתזמינו מהם יגיע באמצעות רחפן.
כל זה אולי נשמע רחוק, כי כנראה שלא נסעתם היום במכונית אוטונומית או השתמשתם ברחפן, אבל אני יכול לנחש שחלק מכם השתמשו היום ב... אפליקציה. אפליקציה ששחררה לכם את הקורקינט החשמלי, או שהזמינה לכם מונית, או שתיזמנה לכם את האוטובוס, או שניווטה אתכם לפה. הסמארטפון הקטן שיושב בכיס, אחראי למהפכה בקנה מידה של ערים שלמות. למשל, הוא מחליף את מה שיושב בכיס השני - את הארנק. נעשה קל יותר מאי פעם לשלם על דברים, ואפילו להמציא אמצעי תשלום.
הסחר הדיגיטלי נהפך לקל, זורם, מהיר. לא פלא שחנויות מסורתיות נסגרות. תחשבו איך זה משנה את הערים שלנו. הרבה חנויות נאלצות להפוך ליחידות דואר כדי לשמור על חיוניות. סתם בתור קוריוז - אני אספר לכם מתי נדהמתי מהשינוי הזה. לפני כמה זמן זוגתי שלחה אותי לאחת מרשתות הפארם לאסוף עבורה חבילה. שאלתי אותה אם על הדרך היא רוצה שאני אקנה לה שמפו כי ראיתי שעומד להיגמר. כשהיא אמרה לי שהחבילה שאני אוסף היא של השמפו שהיא הזמינה, נדהמתי. עם עשרות סוגי שמפו על המדף, בסוף מזמינים מהאינטרנט שמפו אחר שמגיע בדיוק לאותו מקום! אנחנו נדבר על המשמעויות של זה, ומה אנחנו יכולים לעשות מנקודת מבט של עיר.
ועוד כמה קטנות - (1) עם כל כך הרבה חבילות שמגיעות מהאינטרנט - מי אוסף את כל הקרטונים האלה? (2) האם פלטפורמות שיתוף כמו אובר או ליפט, שמאפשרות לנהגים ברכב פרטי לקחת נוסעים בתשלום, מייעלות את התחבורה בעיר או מכבידות עליה? (3) האם פלטפורמות שיתוף כמו איירביאנבי, שמאפשרות לכל דירה להפוך לחדר מלון, עוזרות לקדם תיירות מקומית או שהן הורסות את שוק הדיור המקומי?
אז עכשיו שפתחנו את הדמיון שלנו, תרשו לי להציג את עצמי. לי קוראים תומר שלוש, ואני חוקר ערים ויועץ עירוניות ותחבורה. לעסק שלי קוראים Urbanizator. אני אורבניסט. אני מתלהב מערים. אני מאמין שהמאה ה-21 תהיה "תור הזהב" של הערים ברחבי העולם. יש הרבה אורבניסטים כמוני, ואני מניח שגם כמוכם - אנשים שמתלהבים מערים - בשלטון המקומי, באקדמיה, במגזר הפרטי, בחברה האזרחית. כולנו עוסקים בשאלה איך לעשות ערים טובות יותר. מאז 2016, אני מייצר ידע, אני אוסף ידע ואני מעביר ידע באופן שיטתי. שימשתי כחוקר במכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב, הצגתי מחקרים שלי בכנסים מקצועיים בארץ ובחו"ל, העברתי הרצאות וסיורים מודרכים לעמותות, לעסקים, לעיריות, לקבוצות של תושבים מעורבים וגם לצוערים בשלטון המקומי. בשנה שעברה היה לי הכבוד גם להציג את אחד הפרויקטים שלי בכנס הערים החכמות בברצלונה.
אני בעל תואר שני במדע המדינה ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב. בוגר קורס על ערים גלובליות ב-LSE בלונדון. וחוץ מזה, אני בן 32, מתגורר בתל אביב עם זוגתי והבן שלנו. כמו שאתם מבינים, ההרצאה הזו היא חלק מהרבה דברים שאני עושה, אבל הבייבי שלי הוא הניוזלטר שאני מוציא, שנקרא "מהנעשה בערינו". זה ניוזלטר חינמי שנרשמו אליו כבר 400 אורבניסטיות ואורבניסטים בישראל. מדי שבוע אני משגר בניוזלטר תכנים מעניינים על ערים בארץ ובחו"ל, שאפשר וכדאי ללמוד מהן. אז אני מעודד אתכם גם כן להירשם לניוזלטר ולקבל השראה על בסיס שבועי. אפשר להירשם דרך האתר שלי - Urbanizator.com - לוחצים על ניוזלטר, מכניסים כתובת מייל, ו… זהו. אתם רשומים.
לקבל השראה - זו גם המטרה של ההרצאה שלנו היום. אז כבר הבנו שאנחנו בעיצומה של מהפכה, מהפכה טכנולוגית שמשנה את הערים שלנו. עכשיו אני רוצה להציג לכם איך זה קרה בעבר, כדי שנוכל ללמוד מהניסיון. והכי חשוב - נשאל את עצמנו: איך אנחנו צריכים לעצב את הערים שלנו בעידן של מהפכה טכנולוגית מואצת? כדי להשיב על כך אני אציג לכם מדריך פרקטי עם דוגמאות מהעולם.
חלק שני: ההיסטוריה חוזרת
כל זה נראה לנו חדש לחלוטין, אבל למעשה היינו בסרט הזה כבר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. המהפכה התעשייתית הזניקה את תהליך העיור שהעולם המערבי חווה מזה יותר ממאתיים שנה. התהליך הזה הגיע לנקודה קריטית לפני מספר שנים, בפתחו של המילניום הנוכחי, אז התבשרנו על כך שבפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית יותר בני אדם גרים בערים מאשר מחוץ לערים.
לתהליך העיור יש מספיק ותק כדי שנוכל להפיק ממנו לקחים. מניסיון העבר אנחנו לומדים שהמעבר לעיר כרוך תמיד בשינויים טכנולוגיים. משחר ההיסטוריה, הטכנולוגיה מקדמת את העיר, והעיר מקדמת את הטכנולוגיה. צמיחתן של ערי ענק באסיה ובאפריקה בעשורים האחרונים כבר מוּנעת על ידי השינויים הטכנולוגיים של ימינו. כלומר, ההיסטוריה חוזרת. ואנחנו יכולים ללמוד ממנה, להסתכל על איך שערים התמודדו עם מהפכה טכנולוגית בעבר, ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר כדי להתמודד עם המהפכה הטכנולוגית של היום.
היו שלוש המצאות ששינו את הערים שלנו ללא היכר, ואפשרו להן לגדול לקנה המידה המוכר לנו היום. ההמצאה הראשונה הייתה מנוע הקיטור, שפתח את המהפכה התעשייתית. מפעלים שקמו בערים משכו אליהן את כוח העבודה מהכפרים. התעשייה הפכה את הערים למאוכלסות מאוד ומלוכלכות מאוד. לקח שנים לתת מענה לטכנולוגיה החדשה, כך שיהיה אפשר להכיל יותר אנשים בעיר, מבלי לגרום ליותר עשן ופיח. ההמצאה השנייה הייתה המעלית. למעשה, הקונספט של המעלית היה מוכר מאז ומתמיד, אבל אי אפשר היה לסמוך עליו. מרגע שהומצא מנגנון הבטיחות של המעלית, היה אפשר לטפס לגובה ולבנות בניינים רבי קומות. הבנייה לגובה חייבה את הערים להידרש לשאלות חדשות, וחייבה תכנון עירוני משוכלל יותר.
ההמצאה השלישית שעיצבה את הערים שלנו היא המכונית. מאמצע המאה ה-20, המכונית הייתה הכוח המניע של ההתפזרות אל מחוץ לערים. בפעם הראשונה בהיסטוריה היה אפשר לגור במרחק רב ממקום העבודה. אלא שהמשמעות הקולקטיבית הייתה הרת אסון. רק בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להבין איזה נזק עשינו לעצמנו. רק בשנים האחרונות התחלנו להתמודד עם בעיית הפירבור. בזבוז של משאבי קרקע ועודף שימוש ברכב פרטי, שמביא לעומסי תנועה, בזבוז זמן, זיהום אוויר, רעש ותאונות דרכים. לפי מבקר המדינה, הנזק הכלכלי שנגרם מעודף השימוש ברכב הפרטי בישראל נאמד בעשרות מיליארדי ש"ח. הבריאות שלנו נפגעת כתוצאה מאורח חיים יושבני, שמעלה את הסיכון למחלות, והמתח הנפשי שלנו עולה כי אנחנו יושבים הרבה באוטו במקום לבלות זמן בחיק המשפחה והחברים. זה מה שאני חושב שהוא הכי חמור - אבדן הפנאי. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, אמר כי "במאה ה-20, מנהיגי ערים לא השכילו לצפות מראש ולחזות אלו אתגרים יציב בפניהם הרכב הפרטי, שנתפש אז כטכנולוגיה חדשה ומבטיחה. אנחנו יכולים להימנע מלחזור על אותה טעות".
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה?
המסקנה הראשונה היא שהטכנולוגיה מהירה יותר מהמדיניות. המצאות מגיעות אל העולם, משנות אותו, ורק עם הזמן אנחנו מצליחים להבין את ההשפעה שלהן. אנשים תמיד יתחילו להשתמש בהמצאות לפני שיש מדיניות ברורה לגביהן. הטכנולוגיה מתפרצת לחיינו ואנחנו יכולים רק להגיב. המסקנה השנייה היא שאסור לזלזל בטכנולוגיה - ממנוע הקיטור, דרך המעלית ועד המכונית - אנחנו רואים איך המצאות משנות את הערים שלנו באופן ניכר. והיום אנחנו טובעים בהמצאות. ככל שנקדים לתת מענה לאתגרים שהטכנולוגיה מציבה, כן ייטב. לתת לטכנולוגיה להתנהל בעצמה ישאיר אותה להתנהל למען עצמה, וחשוב שהיא תתנהל קודם כל למעננו. זה מוביל למסקנה השלישית - כשאנחנו מקדמים מדיניות עבור טכנולוגיה חדשה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה תהיה ההשפעה שלה על העיר. אנחנו חייבים לשמור על העיר מפני השפעות שליליות. אנחנו חייבים לשמור על איכות החיים של תושבי העיר. חשוב שנזכור ונזכיר - האנשים הם המטרה, והטכנולוגיה היא רק אמצעי.
חלק שלישי: התושב במרכז
איך ערים ברחבי העולם יכולות לשפר את איכות החיים של תושביהן בעידן של מהפכה טכנולוגית מואצת? אני מציע לכם מדריך שאין בו תשובות בית ספר. המטרה של המדריך הזה היא לספק כמה כללי אצבע שבאמצעותם נוכל לוודא שאנחנו שמים את התושב במרכז, ולא את הטכנולוגיה. עם הרחפנים והאפליקציות, המכוניות האוטונומיות והסחר באינטרנט, עם החיישנים והמציאות הרבודה - זה באמת לא קל לזכור שקודם כל אנחנו צריכים לתכנן ולעצב את הערים שלנו כפתרון לבני אדם.
במדריך "התושב במרכז", שאני אציג עכשיו בפניכם, יש בעיקר דוגמאות פרקטיות מערים בעולם. מהדוגמאות נוכל להסיק מסקנות שיעזרו לנו לעשות כל עיר לטובה יותר, למרות (ואולי - בזכות?) האתגרים הטכנולוגיים.
בלאס וגאס, חברת Aptiv חגגה לאחרונה 50,000 נסיעות מונית ללא נהג. מספר הערים שמאפשרות ניסויים מסחריים ברחובותיהן הולך וגדל, ובארצות הברית כבר עשרות ערים נמצאות בשלבים שונים של אימוץ הטכנולוגיה. בארלינגטון, טקסס, מאמינים שהדרך הכי טובה להכיר את הטכנולוגיה החדשה היא שנבדוק אותה בעצמנו. לכן, השיקו שם שירות עירוני של שאטלים אוטונומיים. כלי הרכב אמנם מסיעים את עצמם, אבל יש גם שני פקחים שיכולים להשתלט על הנסיעה במידת הצורך. בוסטון, גם כן אחת הערים המובילות בתחום, שם פתחו "פינת ליטוף" של מכוניות אוטונומיות כדי שהציבור יוכל לבוא ולראות מהו החזון לעתיד העיר.
בתחום הרחפנים - חברת UPS התחילה לבצע שילוחים באמצעות רחפנים. חבילות של בדיקות מעבדה מתעופפות בשמי הקמפוס של בית החולים בעיר ראלי, צפון קרולינה. בעיר שנזן שבסין משתמשים ברחפנים כדי לקבל מידע תכנוני - למשל, איפה כדאי להקים מגדלי משרדים כך שזרימת האוויר ביניהם תהיה מיטבית.
בבריטניה יש כבר חמש ערים שהנפיקו מטבע דיגיטלי מקומי. בריסטול היא הראשונה והמפורסמת מביניהן, שמאפשר לתושבים להתנהל פיננסית, לפחות ברמת העיר, מהנייד בלבד. בדובאי המציאו מטבע דיגיטלי רשמי שנקרא EmCash, ומעודדים תושבים ובעלי עסקים לשלם באמצעותו את המס המקומי ולהשתמש בו במקום בכסף מזומן.
מכל הדוגמאות הללו אנחנו מגיעים למסקנה הראשונה במדריך שלנו: לטכנולוגיה יש פוטנציאל אדיר לשדרוג החיים שלנו, של כולנו. יכולה להיות לה השפעה חיובית על העיר ועל התושבים. בואו נחדד את הנקודה הזו - ערים שלא יאמצו טכנולוגיות חדשות, או שינסו לדחות ואף למנוע את כניסתן, אלו ערים שעשויות להחמיץ הזדמנות לשיפור איכות החיים של תושביהן. חובה עלינו למצוא את הדרך שבה ניתן לנצל את הטכנולוגיה לטובת התושבים, או לכל הפחות להתחיל לחשוף אותה בפני התושבים, ובהקדם - זו המסקנה הראשונה שלנו במדריך "התושב במרכז".
עסקנו קודם באתגרי הסחר המקוון, אז בואו נביא כמה דוגמאות שיובילו אותנו למסקנה הבאה. BoxPark בלונדון הוא קניון יוצא דופן. כל חנות היא למעשה מכולה. משום שמדובר ביחידות קטנות, וההרכבה של המקום הייתה זולה יחסית, מחיר השכירות נוח לסוחרים צעירים בתחילת דרכם. משום שהמבנה עצמו הוא חוויתי וחדשני, מדובר בעוגן שיכול להתגבר על חווית הקניות המסורתית שמאבדת פופולריות עם עליית המסחר המקוון.
שימו לב לנתון הבא - הישראלים הוציאו כ-3 מיליארד ש"ח על אופנה בקניות אונליין, בשנה שעברה. בעולם כזה, מה היתרון של חנויות בגדים קטנות? מה עם רשתות האופנה בקניונים? הקניון הוא משהו שצריך לשים לב אליו במיוחד בתכנון העירוני, כי הוא מציב לנו אתגר גדול. מה אפשר לעשות עם קניון שכבר לא באים אליו? למשל, להוסיף לו שטחי מגורים. הנה דוגמא מהעיירה דֶדהָאם, מסצ'וסטס - מתחם קניות שהתיישן, בעקבות שני מחקרי כדאיות כלכלית, הוחלט להחיות אותו על ידי הוספת שטחי מגורים. זה נקרא רטרופיטינג, התאמה לסביבה ולמידות הנכונות. עשרות קניונים בארצות הברית עוברים הסבה ממסחר בלבד לעירוב שימושים, וזוכים לעיצוב מחודש שמצמצם את שטחי המסחר ואת שטחי החנייה. ככה מתייחסים לנדל"ן מת כמו אל משאב טבע. זה האתגר שאנחנו צריכים להתמודד איתו בעידן שבו קונים הכל באינטרנט - איך להתייחס לעשרות אלפי מטר רבוע מסחר לא כנטל אלא כנכס.
בישראל יש לנו כמה אתגרים מסובכים יותר בתחום הזה, משום שלעיריות יש שליטה מוגבלת על תעריפי הארנונה. עד שזה ישתנה, עיריות בישראל יצטרכו להסתמך על שטחי מסחר כדי להיות מאוזנות תקציבית, והשאלה היא איך עושים את זה בעידן שבו צריך פחות חנויות, כי המסחר הולך לאינטרנט, ופחות משרדים, כי אפשר לשכור חללי עבודה גמישים או פשוט לעבוד מהבית. כשאנחנו שמים את התושב במרכז, אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להתמודד עם אתגר הסחר המקוון, שמביא לסגירת חנויות ולצמצום הפעילות בקניונים. אחרת לא נוכל לממן את השירותים לתושב. אז המסקנה השנייה שלנו היא שחייבים לזהות תהליכים מראש שעשויים לאיים על איכות החיים של התושב, ולנסות להתמודד איתם בדרכים יצירתיות.
בוא נציג דוגמא נוספת בהשפעת הסחר המקוון. בהנחה שזה פוגע בחנויות, או לכל הפחות משנה את הייעוד שלהן, יכול להיות שנראה יותר חזיתות ריקות או לא מטופחות. בעיר קריסטל לייק, אילינוי, יש תוכנית תמריצים לסוחרים חדשים שרוצים לשפץ את חזית החנות כדי שתהיה יותר אטרקטיבית - מענק כספי של עד 10,000 דולר, שמותנה בכך שהחנות צפויה לשלם מס מקומי גבוה פי כמה מהמענק.
וגם - בעיריית סיאטל בדקו ומצאו שחצי ממשאיות המשלוחים עומדות במקומות לא מוסדרים, בניגוד לחוק, ולעתים באופן שמפריע לתנועה. זה מעלה את השאלה כיצד התכנון העירוני צריך לקחת בחשבון את הגידול במספר המשאיות הללו, עם יותר נקודות עצירה. כרגע מנסים לקצר את משך הזמן שהשליח מבלה בהעברת חבילות מהמשאית אל הכתובת באמצעות הצבת לוקרים אוטומטיים לאחסון חבילות במבואה של הבניין.
לא לכל האתגרים יש מענה. אפליקציית שיתוף הנסיעות אובר היא אתגר עצום לערים, משום שהיא ככל הנראה גורמת לעלייה בנסועה בתוך העיר, אבל היא גם מקרבת אותנו לעידן הרכב האוטונומי. כלומר, ההשפעה שלה מעורבת, ולכן המענה לאתגר הוא מורכב. כך גם עם אפליקציית איירביאנבי שהופכת כל דירה לחדר מלון זמני. מילא הגידול בתיירות והעיוות בשוק הדיור, אבל איך בכלל מתייחסים לזה? האם מתחילים לגבות על דירה כזו ארנונה לעסקים? וזה מוביל לעוד שאלה - אם יש היום יותר אנשים שעובדים מהבית, האם גם על דירות עם משרד צריך לגבות ארנונה לעסקים? גם זה משהו שישפיע מאוד על האופן שבו הערים שלנו מתנהלות - כבר לא כולם קמים בבוקר ונוסעים לעבודה או ללימודים. לדוגמא, חברת eXp Realty, חברת נדל"ן שמעסיקה 1,500 עובדים שקמים בבוקר ומגיעים למשרד ווירטואלי. כשלא צריך לנסוע לשום מקום, להיאבק בפקקים, לא פלא שהחברה הזו מדורגת בתור אחד המקומות הכי טובים לעבוד בהם. עבור העובדים זה סבבה, אבל תחשבו כמה ארנונה אנחנו מפסידים כאן. מאיפה נשלם על חינוך, על תברואה, על תשתיות?
כמובן מה שמעניין אותנו הוא לא מה טוב לעירייה, אלא מה טוב לאנשים. השאלה שצריכה להנחות אותנו בהתמודדות עם טכנולוגיה חדשה היא האם מישהו נפגע, האם מישהו נשאר מאחור. אם התשובה היא כן - חייבים למצוא לזה פתרון. למשל, כאשר אפליקציות שיתוף דירות כמו איירביאנבי גורמות לעיוותים בשוק הדיור, ולעליית מחירים שלא מאפשרת לצעירים לשכור דירה, צריך לראות אם ואיך אפשר לווסת את הפעילות שלה. הרצאה שלמה ועוד לא דיברנו על האתגר של יוקר הדיור, אז ניתן גם דוגמא מהעיר נאנט, צרפת. לפני שנה התחילה לגור שם משפחה מאוד מיוחדת - זו המשפחה הראשונה בעולם שעוברת לגור בבית שהודפס בהדפסת תלת מימד. בהשוואה לבנייה סטנדרטית החיסכון בעלויות נאמד בכ-20%. ויש גם בתים בבנייה טרומית, וניסיונות בבנייה מודולורית בעץ.
אז התרגיל המחשבתי שלנו צריך להיות האם אנחנו פוגעים במישהו. למשל, האם השימוש בקורקינטים של Bird או של Wind או של Leo או של Lime, או באופניים השיתופים של Mobike, פוגע במישהו? מאוד ייתכן ששימוש אינטנסיבי בכלים הללו, מבלי שיש מספיק תשתיות עבורם, יפגע בתחושת הביטחון של הולכי הרגל. אכן, ישנן ערים בעולם שהחליטו לא לאפשר את פעילות החברות הללו בשטחן - אבל שימו לב שזה מפספס את ההזדמנות שהטכנולוגיה החדשה מביאה.
חשוב לזכור שאנחנו מתכננים לכולם. אז כשאנחנו שמים את התושב במרכז, אנחנו צריכים להבין את ההשלכות של מה שאנחנו מתמודדים איתו, ועד כמה הוא מסב נזק לעומת התועלת שצומחת ממנו. למשל, המכוניות האוטונומיות יכולות להיות הבטחה גדולה עבור אנשים מבוגרים שלא יוכלו יותר לנהוג בעצמם. מצד שני, ייתכן שעלות הנסיעה תוזל עד כדי כך שתמיד יהיה משתלם להשתמש במכונית ללא נהג במקום ללכת ברגל. כדי להכיר את הנושא לעומק צריך להתחבר לערוצים של ידע. בהקשר של מכוניות אוטונומיות, אני ממליץ להתחבר לאתר של קרן בלומברג שמוקדש לנושא. יש שם מידע על ערים בעולם שמאמצות את המכוניות האוטונומיות בדרך זו או אחרת כבר היום. דרך ההצלבה עם מה שעושים בערים אחרות בעולם אפשר ללמוד אם כלי תחבורה חדש פוגע בתחבורה העירונית הקיימת, אם הוא מפתח הרגלים רעים, אם הוא מזיק לסביבה או עשוי לפגוע באנשים.
בעצם אנחנו מבינים שבכל טכנולוגיה חדשה טמון הפוטנציאל להשתמש בה באופן חיובי, אך גם אתגר או פוטנציאל להשפעה שלילית שצריך לנטרל אותה. קחו דוגמא נוספת מתחום הערים החכמות - יש היום בערים מספר אדיר של חיישנים, מצלמות, מכשירי ניטור ועוד כלים שאוספים מידע מרחבי העיר. איך אנחנו יכולים להתמודד עם הסכנה לפרטיות שלנו? במיזם Sidewalk Labs שמתמקד כרגע בטורונטו, קנדה, פיתחו שפה עיצובית שעוזרת לדעת אילו נתונים אוספים עלינו ואיך אפשר לגשת אליהם. זה פתרון, סולידי אמנם, לאתגר של אבדן הפרטיות, אבל מעניין מאוד.
אני חוזר על שתי המסקנות הראשונות שלנו במדריך "התושב במרכז", שהן בעצם משלימות זו את זה - צריך להתייחס לטכנולוגיות חדשות קודם כל כהזדמנות לשיפור חיי התושבים. בנוסף, צריך לזהות את האתגרים שהן מציבות ולמצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתם.
המסקנה השלישית שלנו נובעת מהמצב הייחודי שבו האנושות ניצבת כעת - משבר האקלים. זה מצב חירום אמיתי, ולערים יש אחריות מיוחדת. ערים צורכות שני שלישים מהאנרגיה העולמית, והן אחראיות ל-70% מפליטות הפחמן. משום ש-90% מהערים נמצאות בסביבה החופית, הן גם נמצאות בסיכון של עליית פני הים, ולכן כדאי להן להוביל את המאמץ לעצירת שינויי האקלים.
בלוס אנג'לס התחילו לצבוע כבישים בלבן כדי להפחית את קליטת החום בשטח הבנוי. מעניין יהיה לראות אם תהיה לזה השפעה משמעותית בטווח הארוך. כן צריך לומר שדשא מלאכותי, על אף שהוא נראה ירוק - הוא בכלל לא ירוק, וקולט הרבה חום. בטווח הארוך אנחנו זקוקים למדיניות תכנון צל ושתילה של עצים. עץ בעיר הוא מסנן זיהום אוויר יעיל מאוד, סופח פליטות פחמן שאנחנו מייצרים, וגם מצנן את האוויר, כך שהוא חוסך לנו בעלויות קירור. ניו יורק לקחה על עצמה את המשימה של לשתול מיליון עצים. אחריה גם מוסקבה נטלה יוזמה דומה, וכך גם מלבורן באוסטרליה. פריז סובלת ממחסור בשטחים ירוקים. רק 10% משטחה הם פארקים וגינות, וזאת לעומת כשליש מהשטח של לונדון ושל מדריד. לכן, היא מתחילה ביוזמה של שתילת עצים בחצרות של בתי הספר.
באותו הקשר של איכות הסביבה, הערים שלנו הן לא רק צרכניות גדולות של אנרגיה ויצרניות גדולות של פליטות פחמן, אלא שהן גם מייצרות הרבה מאוד פסולת. משהו כמו 2 מיליארד טונות של אשפה שהולכת מדי שנה להטמנה או לשריפה. לכן, ערים מתחילות להציב לעצמן יעד שאפתני - חזון אפס זבל (Zero Waste). קנברה, בירת אוסטרליה, הציבה את היעד הזה כבר בשנות ה-90', ועכשיו סן פרנסיסקו מובילה את הדרך, שנשענת על הפחתת צריכה ומיחזור אגרסיבי בליווי תמריצים כלכליים. בטאייפיי, טאיוון, השקיעו בגינות קהילתיות על גגות של בניינים, שאליהם מעבירים קומפוסט, שנוצר מפסולת ביתית.
המסקנה שאנחנו גוזרים מהדוגמאות האלה מורכבת משני צדדים - קודם כל צריך חזון מרחיק לכת. באותה קטגוריה אפשר למצוא ערים ששואפות לאפס הרוגים בתאונות דרכים או שרוצות להגיע ליעד שחצי מהנסיעות בעיר יהיו באופניים. הצד השני הוא שהפעולות צריכות להיות קטנות, יומיומיות, וכרוכות בשינוי התנהגותי. אם לתמצת את זה למשפט אחד, זה הולך ככה: Think globally, act locally. כשאנחנו שמים את התושב במרכז, אנחנו צריכים לחשוב על העולם ולפעול ברמה המקומית. זאת המסקנה השלישית שלנו. בייחוד אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים היום במצב חירום וחייבים לפעול בדחיפות.
בהקשר הזה כדאי להכיר את ה-SDGs, שהם Sustainable Developmet Goals, שהם 17 היעדים שהציב האו"ם לעשור הקרוב, מחיסול העוני והרעב, דרך שוויון בין המינים וצמצום פערים סוציו-אקונומיים, ועד השאיפה לשלום. הכי רלוונטי עבורנו הוא יעד מס' 11 - SDG 11 - שעוסק בהקמה ופיתוח של התיישבויות אנושיות בנות קיימא. הוא כולל מדדים שכל עיר צריכה לשאוף אליהם עד סוף העשור הקרוב.
יש עוד שלל אתגרים שלא דיברנו עליו - התייעלות אנרגטית, למשל. התופעה של בדידות בעידן המודרני, איך אנחנו מתייחסים אליה. קיטוב חברתי-כלכלי שהולך ומקצין, ובמיוחד בערים אנחנו רואים שהפער בין אלו שיש להם ואלו שאין להם הולך ומתרחב. איך משתמשים בקהילות וירטואליות כדי לעודד קהילתיות במרחב האמיתי? את אלה נשמור לפעם הבאה.
סיכום
אז מה היה לנו פה? במדריך התושב במרכז מנינו שלושה כללי אצבע שיעזרו לנו לעצב את הערים שלנו כך שהתושב יהיה במרכז.
טכנולוגיות חדשות הן הזדמנות לשיפור חיי התושבים שחייבים לנצל אותה.
טכנולוגיות חדשות מציבות לנו אתגרים שצריך להתמודד איתם באופן יצירתי.
ממשבר האקלים לעולם בר קיימא - לחשוב עולמית, לפעול מקומית.
האתגרים שדיברנו עליהם הם עצומים. אין סיכוי לאדם אחד להתמודד איתם, אפילו לא לקבוצה גדולה של אנשים. למעשה, לקחת על עצמכם להתמודד עם כל האתגרים שמניתי פה זו אחריות עצומה, ולכן אני מציע כמה שיותר לערב בזה את הסובבים אתכם. במעגלים הקרובים שלכם (משפחה וחברים), במעגלים המקצועיים (קולגות, גם בעיריות אחרות) והכי חשוב - תושבים. לשים את "התושב במרכז" זה להעביר לו את המסרים שדיברנו עליהם פה היום. הטכנולוגיות החדשות משנות את החיים שלנו - אנחנו מנסים לנצל את ההזדמנויות ולהתמודד עם האתגרים - כדי לעשות עולם בר קיימא שהילדים והנכדים שלנו יוכלו לחיות בו ולהתגאות בנו.
אני הייתי תומר שלוש. תודה רבה לכם!
