21 || סיקור מסוכן

הסיקור התקשורתי של התחבורה העירונית בישראל מוטה בצורה מסוכנת

אפשרויות האזנה נוספות: גוגל | אפל | ספוטיפיי | רסס

מהדורות החדשות מדווחות על "מכת מדינה" ששוטפת את רחובות הערים בישראל - "סכנת הקורקינטים". כשבוחנים את הסיקור התקשורתי של התופעה, מגלים שהוא מוטה ומוטעה. ואפילו חמור מכך - הוא עוזר להנציח את הבעיה שאיתה הוא בא להתמודד. הדרך לתחבורה עירונית בטוחה יותר עוברת בשינוי הסיקור התקשורתי

< יום במיון עם הצוותים שמטפלים בנפגעי תאונות הקורקינט החשמלי >

< תיעוד: סכנת הקורקינטים בתל אביב >

< אמו של רועי שנהרג מקורקינט חשמלי: "בכביש הם כמו ברווזים במטווח" >

< Does news coverage of traffic crashes affect perceived blame and preferred solutions? Evidence from an experiment >

< ד"ר קלסי רלפי >

< 350 הרוגים ישראלים שעבורם לא ישביתו את גוש דן / אבי בר-אלי >

< לראשונה בישראל: "גלובס" ובית החולים איכילוב מפרסמים את מספר הנפגעים היומי בתאונות כלי תחבורה ממונעים >

< פאולה וליאון בדיון על קורקינטים >

< מכת מדינה: סכנת הקורקינטים והאופניים החשמליים >

< גם בלמ"ס מאשרים: זינוק חד בנפגעי תאונות קורקינט ואופניים חשמליים >

< "כולם אהבו את ניסים": בן 15 שרכב על קורקינט חשמלי נהרג בתאונה >

< רוכב קורקינט חשמלי בן 15 נהרג בתאונה >

< הכבישים הפכו לג'ונגל >

< השבוע עם ירון דקל: מכת חשמל >

< הגבעטרון של ארץ נהדרת >

< The Real Reason Jaywalking Is A Crime >

הטקסט המלא

שלום, אני תומר שלוש. פרק מיוחד בפודקסט "מהנעשה בערינו". בואו נתחיל.

והרי החדשות.

< יום במיון עם הצוותים שמטפלים בנפגעי תאונות הקורקינט החשמלי >

מי שפותח חדשות בתקופה האחרונה בוודאי משוכנע שאנחנו נמצאים תחת מתקפה. נדמה שהערים שלנו חוות איום שטרם נודע כדוגמתו.

< תאונות קורקינט >

מעל 300 רוכבים שנפגעו מתחילת 2019 ב"תאונות קורקינט". בואו נפרק את זה.

שמעתם פעם על "תאונת מכונית"? לא? למה בעצם? נגיד, כשמכונית מתהפכת, לא קוראים לזה תאונת מכונית? אז למה כשקורקינט מתהפך, כן קוראים לזה "תאונת קורקינט"? באופן מפתיע, לא משנה מה יהיה הגורם לאירוע, אם רוכב קורקינט ייפגע, יקראו לזה "תאונת קורקינט", אפילו אם הוא נפגע מ… מכונית. 300 רוכבים שנפגעו מתחילת השנה - חלקם, ובעיקר אלו שנפצעו קשה, נפגעו בכלל ממכוניות.

< תאונות קורקינט >

למי לא? למי לא? ל… מכוניות אולי? כן, אני חושב שלמכוניות זה לא מסוכן שיש קורקינטים. רגע, בואו נבדוק את הנתונים. כמה נהגים נפגעו מרוכבי קורקינט? אההה. אפס.

הערים שלנו לא באמת נמצאות תחת מתקפה של קורקינטים. אבל אנחנו עדים לשיח שמעצב את החיים שלנו, של כולנו. אנחנו רואים איך השיח - האופן שבו אנחנו מדברים על תופעה מסוימת - מעצב את התחבורה העירונית בישראל.

< תיעוד: סכנת הקורקינטים בתל אביב >

נכון, אנחנו חיים בעולם שבו מאוד קשה למשוך תשומת לב, וגם ערוצי חדשות צריכים להתפרנס. החדשות צריכות להיות צבעוניות ואטרקטיביות, אז צריך להכניס אפקטים. אבל, באמת, מוזיקה של מערבון בכתבה על קורקינטים חשמליים? שמעתם פעם מוזיקה כזו בכתבות אחרות בחדשות? 

< חתיכת כלב >

הסיפור הזה לא התחיל הרגע. הוא נמשך כבר שנים. זה תהליך שבו עושים דה-לגיטימציה לשימוש באמצעי תחבורה מסוים. לתהליך הזה שותפים גורמים מכל מיני פרופסיות - עיתונאים, רופאים, משפטנים ועוד. הסיקור התקשורתי הוא הפעולה הכי בולטת לתהליך הזה. ממנו אפשר להבין עד כמה אנחנו בישראל הולכים בכיוון הלא נכון בניסיון לעשות ערים טובות יותר ובטוחות יותר.

ניקח לדוגמא את הסיקור באתר ynet, שבו דווח על המקרה של רועי אברהם, בן 25 מרמת גן: "[הוא] נפגע ביום שבת מרכב בשעה שרכב על קורקינט חשמלי במרכז תל אביב. הבוקר, אחרי חמישה ימים בין חיים למוות, נאלץ הצוות הרפואי בבית החולים איכילוב לקבוע את מותו".

בכותרת של הכתבה נכתב שרועי "נהרג מקורקינט חשמלי". ממש כך. זה כמובן לא נכון, ובכתבות אחרות תיקנו את הכותרת כדי לציין שהוא נהרג בשעה שרכב על קורקינט חשמלי. גם עם הכותרת המתוקנת, הסיקור מגמתי להחריד. בשום מקום לא נכתבה מילה על הנהג הפוגע.

למה זה כל כך חשוב? במחקר שהתפרסם ממש לאחרונה, באמצע נובמבר 2019, בדקו איך אנשים מגיבים לכתבה על אירוע שבו נהג מכונית פגע בהולך רגל. החוקרים ניסחו שלוש גרסאות שונות לאותו אירוע - בגרסא אחת, הכתבה עסקה יותר בהולך הרגל שנפגע; בגרסא שנייה, הכתבה עסקה יותר בנהג הפוגע; ובגרסא שלישית, הכתבה נתנה גם נתוני רקע, כמו "באזור האירוע נפגעו כך וכך אנשים בשנה האחרונה".

היו בניסוי 999 משתתפים, וכל אחד מהם קיבל גרסא אחרת. הם נשאלו מי אשם באירוע - הנהג, הולך הרגל או גורם אחר. מבין אלו שקראו את הגרסא שהתייחסה יותר להולך הרגל, 50% ייחסו את האשמה לנהג, ו-43% להולך הרגל. מבין אלו שקראו את הגרסא שהתייחסה יותר לנהג, 65% האשימו את הנהג, ורק 30% את הולך הרגל.

ההבדל בין הנשאלים בא לידי ביטוי גם בשאלות המשך, כמו האם הם חושבים שיש להעניש את הנהג, ואיזה עונש יש להטיל עליו. 30% ממי שקראו את הכתבה שהתרכזה יותר בהולך הרגל, חשבו שהנהג לא צריך להיענש כלל. הם גם נטו להציע קנס יותר נמוך ועונש מאסר קצר יותר כשנשאלו על כך.

כמעט כל המשתתפים במחקר תמכו בשיפור תשתיות באיזור האירוע, אבל אלו שקראו את הגרסא שתיארה את נתוני הרקע תמכו בכך בשיעורים גבוהים יותר. אחת החוקרות, ד"ר קלסי רלפי, כתבה שהמחקר הזה מראה איך שינויי עריכה קלים יכולים לגרום ליותר קוראים לתמוך ברחובות בטוחים יותר. היא גם נותנת כמה טיפים לעיתונאים - (1) במקום "הולך רגל נפגע", שנו את הניסוח ל"נהג מכונית פגע"; (2) כשאתם מדווחים, נגיד, שהולך הרגל לא חצה במעבר חצייה, בדקו אם יש בכלל מעברי חצייה באזור; (3) הביאו נתוני רקע - כמה אירועים דומים היו באזור לאחרונה, ובאיזו חומרה?

אני אוסיף עוד טיפ - תקראו את מה שכתב אבי בר-אלי בעיתון דה מרקר. על רקע ההשבתה של גוש דן כתוצאה ממתקפת טילים, הוא כתב על "350 הרוגים ישראלים שעבורם לא ישביתו את גוש דן" - הוא מתייחס למספר כמובן להרוגים בכבישי ישראל מדי שנה. זו סכנה אמיתית לחיים עצמם. בר אלי יוצא דופן. עבור רוב העיתונאים, כמעט כל הנפגעים בכבישי ישראל שקופים.

העיתונות בוחרת להתמקד דווקא בכלים חשמליים. עד כמה היא מציגה אותם כסכנה ברורה ומיידית? בעיתון גלובס החליטו לדווח מדי יום על מספר הנפגעים שמגיעים לבית החולים איכילוב.

< לראשונה בישראל: "גלובס" ובית החולים איכילוב מפרסמים את מספר הנפגעים היומי בתאונות כלי תחבורה ממונעים >

בשער של עיתון גלובס, שבו דווח לראשונה על הפרויקט הזה, נכתב על שבעה פצועים שהגיעו למיון איכילוב באותו יום. אחד מהם היה הולך רגל, שניים רכבו על אופניים חשמליים וארבע רכבו על קורקינטים. בכל השער הזה לא הופיעה מילה על הסיבות שבגינן הגיעו הרוכבים והולך הרגל למיון. כשמעלימים את הרכב הפוגע, מן הסתם אי אפשר להטיל עליו אחריות לאירוע.

ההטייה בדיווח באה לידי ביטוי לא רק בהשמטה, אלא גם בכותרות מוטות ובהצגת הנחות שגויות כעובדות. הנה תוכנית טלוויזיה אחת שדיווחה על "סכנת הקורקינטים":

< פאולה וליאון >

טוב, כבר מתחילת הדיון ברור מה הפתרון הראוי לבעיה, מבחינת המגישה פאולה רוזנברג. כראוי לתוכניות בוקר, שבדרך כלל שמים אותן על Mute, נמרחה כותרת בתחתית המסך משך רוב הדיון באולפן "תאונות קורקינט חשמלי: מספר ההרוגים זינק השנה ב-26 ועומד כיום על 300 קורבנות". הכותרת כמובן מטעה. הנתון מתייחס לכל ההרוגים בדרכים מתחילת השנה. הדיון כביכול היה אמור להיות על העלייה המדאיגה במספר ההרוגים בדרכים בשנת 2019, אבל לצורך הדיון הביאו שתי נשים צעירות שנפלו בזמן נסיעה על קורקינטים! זה חדש, זה סנסציוני, אבל זה פשוט חוטא לאמת.

חפשו בגוגל כתבות על קורקינטים ואופניים חשמליים. לא נדיר למצוא בהן את הביטוי "מכת מדינה". עד כמה זה נכון? שנת 2019 עוד לא נגמרה, אבל כבר אפשר לערוך סיכום כמעט סופי. מספר הנפגעים בהתנגשויות שהיו מעורבים בהן קורקינטים עומד על כ-350 מתחילת השנה, שני רוכבים נהרגו - רועי אברהם מרמת גן, שהזכרנו קודם, וניסים יונתנוב מאשדוד:

< "כולם אהבו את ניסים": בן 15 שרכב על קורקינט חשמלי נהרג בתאונה >

בכתבה אחרת על אותה התנגשות נכתב כי "...רכב פרטי שהגיע לצומת פגע בקורקינט עליו רכב קטין אשר פונה מהמקום במצב קשה ולאחר מכן נפטר בבית החולים." ניסים יונתנוב היה בן 15, והדיווח הזה כמובן מטיל עליו את האחריות למותו שלו, שכן הוא רכב על הקורקינט בניגוד לתקנות. זו הטלת אשמה בולטת במיוחד. אם נהג נוסע בלי רישיון, זה נותן רשות לנהג אחר לפגוע בו? אם נער בן 15 רוכב על קורקינט מגיע לו להיפגע מאוטו? זה מסביר את האירוע באיזושהי צורה מועילה?

כמו שכבר הבנו, השיח סביב הכלים החשמליים, האופן שבו התקשורת מציגה את הסוגיה לא מחליש את עוצמת הבעיות, אלא משמר את המצב הקיים, שבו אנחנו מקבלים כמובן מאליו מעל ל-350 הרוגים בדרכים, בעיקר ממכוניות.

< הכבישים הפכו לג'ונגל >

להגיד שהכבישים הפכו לג'ונגל - זה מדהים ביחס לבעיה האמיתית שבגללה אנשים נהרגים מדי יום. הכוונה היא כמובן לעודף השימוש ברכב הפרטי. וכשסוף סוף מביאים מרואיין שמציג תמונה אחרת של המציאות, הסיקור העיתונאי הופך במהירות למזלזל. הנה, למשל, העיותנאי ירון דקל משוחח עם חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ':

< שלי יחימוביץ' >

אני חייב לומר שירון דקל היה יותר שקול בדיווח העיתונאי שלו מכל עיתונאי אחר שבדקתי. בכל זאת, כששלי יחימוביץ' אומרת לו שהבעיה היא לא האופניים  והקורקינטים, כי אם הרכב הפרטי הוא שהורג אותנו, אז הוא משיב לה בביטול "כשנהיה הולנד..."

התקשורת הממוסדת והרשמית, הרצינית, היא רק חלק ממערך גדול יותר של תקשורת. בואו נודה על האמת - אנחנו כבר לא כל כך רואים חדשות. אנחנו מקבלים את המידע שלנו על העולם גם ממקורות פחות רציניים. למשל, תוכניות בידור. גם שם תמצאו את אותו סיקור מוטה, את אותה דה לגיטימציה לאמצעי תחבורה אלטרנטיביים. למשל, במערכונים של "ארץ נהדרת":

< הגבעטרון >

כן, יש בעיות. טכנולוגיה חדשה יוצרת גם אתגרים חדשים. אבל צריך להבין בדיוק מהם. התמונה שמתקבלת בשנים האחרונות, בשל הסיקור המוטה והמוטעה, היא שמדובר בסכנה ברורה ומיידית. אם נמשיך לחשוב כך, לא נוכל לנצל את ההזדמנות הזו כדי להחליף שיטה אחת, שהורגת למעלה מ-350 איש בשנה, בשיטה אחרת.

הקורקינטים כן יצרו בעיה - התחושה שהמדרכות אינן בטוחות יותר להליכה. אבל חייבים להסתכל על המציאות, להכיר את הנתונים. בשנת 2019, יותר ממאה הולכי רגל קיפחו את חייהם בדרכים - אף אחד מהם לא נפגע מקורקינט. אני יודע שרבים חושבים שאין קשר, שאפשר לומר שהקורקינטים מסוכנים ובאותה מידה שגם המכוניות מסוכנות. האמת היא שהקורקינטים הם כלים בטוחים בהרבה, שיכולים להציל אותנו מהשימוש הגובר ברכב הפרטי, שהוא כן גובה קרבנות. בשל כך חשוב להבין שמהתמונה התקשורתית הפוכה למציאות.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עדים לדה-לגיטימציה של אמצעי תחבורה. כשהמכונית הפכה לכלי תחבורה נפוץ בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, ויותר הולכי רגל נפגעו, נחקקו חוקים נגד… הולכי הרגל. כן, כשהאשמה מוטלת בכיוון הלא נכון, נוצרים עיוותים כאלה, כמו קרימינליזציה של ההליכה. חצייה של הרחוב בערי ארצות הברית הפכה לפשע שנקרא שזכה אפילו לכינוי משמיץ

< The Real Reason Jaywalking Is A Crime >

אגב, בהולנד הייתה תופעה דומה. בניגוד לסברה הרווחת, ההולנדים לא נולדו מחוברים לכיסא של אופניים. בשנות ה-70', גם שם סללו הרבה כבישים עירוניים, והיו הרבה הרוגים כתוצאה משימוש גובר במכוניות. אלא שבהולנד הלכו בכיוון אחר. במקום להאשים את הולכי הרגל, הפנו את האצבע המאשימה בכיוון הנכון. הפחיתו דרמטית את מהירות הנסיעה באמצעות תשתית מתאימה, כמו רחוב משותף (מה שאנחנו בישראל קוראים לו "רחוב הולנדי") שבו המכוניות נאלצות לנסוע יותר לאט כי הן חולקות את אותו חלל מוגבל עם ההולכים והרוכבים. כמובן שגם סללו נתיבי אופניים והשקיעו יותר בתחבורה ציבורית כדי לאפשר תחבורה אלטרנטיבית. זה לא נס משמים - זו בחירה מודעת.

לאן אנחנו הולכים בישראל? כרגע בכיוון הלא נכון. הדה-לגיטימציה של הכלים החשמליים בישראל הובילה לקרימינליזציה של ממש. לא רק ילדים מתחת לגיל 16 הפכו לעבריינים. גם מהגרים מאפריקה, שאין להם אזרחות ישראלית, מצאו את עצמם בלי יכולת לעבור את מבחן התיאוריה שנדרש עכשיו כדי לרכוב על קורקינט או אופניים חשמליים. אוכלוסייה של עשרות אלפי אנשים שמלכתחילה לא יכולים לנהוג באוטו, והכלים הללו הם אמצעי התחבורה העיקרי שלהם. בסוף נובמבר 2019 הודיעה המשטרה שהיא יוצאת במבצע אכיפה שמתמקד בקורקינטים ובאופניים חשמליים. זה בדיוק מה שהתקשורת זעקה שיקרה, וזה בדיוק מה שאנחנו לא צריכים.

< אכיפה? לא בבית ספרנו >

כשהולכים בכיוון הלא נכון, לפעמים קשה לחזור לכיוון הנכון. הדרך לשם עוברת גם בשיעור חשוב לאנשי התקשורת בישראל. האופן שבו אתם מדווחים על המציאות יכול לשנות את המציאות. אם אתם במקרה מכירים עיתונאי או עיתונאית בתחום, שתפו אותם בפרק הזה, כדי שהתחבורה העירונית שלנו תהיה טובה יותר ובטוחה יותר, כדי שהערים שלנו יהיו טובות יותר ובטוחות יותר.