22 || עשור של עירוניות

עשר השנים שחלפו היו העשור המזהיר של העירוניות בישראל. סיכום עשור

אפשרויות האזנה נוספות: גוגל | אפל | ספוטיפיי | רסס

פרק מיוחד לסיכום העשור החולף של העירוניות בישראל

חלק ראשון - משבר הדיור: הערים שלנו הפכו לכספות

חלק שני - התחדשות עירונית: התמ"א לא תמה

חלש שלישי - מגלים עצמאות: הכוח עובר לראשי הערים

חלק רביעי - האתגרים הגדולים: משבר האקלים ופערים חברתיים

חלק חמישי - עירוניות בכל מקום: מתחום עיסוק לדיסציפלינה

האזנה נעימה

הטקסט המלא

משבר הדיור: הערים שלנו הפכו לכספות

העשור השני של המאה ה-21 התחיל בקול תרועה רמה. זוכרים את המחאה החברתית? על רקע התנודות הטקטוניות בכלכלה העולמית, מחירי הנדל"ן בישראל טיפסו בחדות. צעירות וצעירים עמדו בפני משבר, כשחלום רכישת הדירה התרחק מהם בעוד משכורת ועוד משכורת, ובקיץ 2011 הם יצאו לרחובות. לא פלא שהדרישה לצדק חברתי צמחה במחאה על מחירי הדיור - מחקרים מצביעים על כך ששוק הנדל"ן בישראל מעמיק את הפערים בין עשירים לעניים.

ב-2013 מפלגת "יש עתיד" זכתה ב-19 מנדטים - הישג בלתי רגיל למפלגה שרצה לכנסת בפעם הראשונה. ההישג הזה מיוחס גם למחאה החברתית, שמיקדה את דעת הקהל בנושאים כלכליים. יאיר לפיד מונה לשר האוצר, וקידם באגרסיביות את תוכניתו להחיל מע"מ אפס על דירות חדשות.

ב-2015 מפלגת "כולנו" רצה לכנסת בפעם הראשונה וזכתה ב-10 מנדטים. משה כחלון הבטיח לבוחרים שיפתור את משבר הדיור, ואפילו אמר שאם לא יצליח אז לא יעמיד את עצמו לבחירה מחדש. תוכנית "מחיר למשתכן" התפשטה בהובלתו לכל רחבי הארץ. כדי לפייס את הרשויות המקומיות, שצפו גידול מהיר במספר התושבים ללא מקורות תקציביים, הוא חתם איתן על הסכמי גג שהבטיחו להן ודאות פיננסית. שכונות חדשות נבנו על קרקע בתולית, וכחלון התפאר בכך. בסרטון שפרסם לקראת חג הפסח ב-2018 נראה אליהו הנביא מבקר באחת משכונות "מחיר למשתכן", מנסה לעבור מדלת לדלת ולבקר בכל הדירות החדשות שנבנו.

והתוצאה? בעשור החולף עלו מחירי הדיור בכ-50% (לפי נתוני הלמ"ס, מדד מחירי הדירות עלה ב-47.87% מינואר 2011 עד נובמבר 2019). בחלק מהערים, ובראשן תל אביב, המחירים יותר מהוכפלו. בחישוב גס, נדרשות היום יותר מ-200 משכורות כדי לקנות דירה ממוצעת בישראל. מבין כל מדינות ה-OECD ישראל ניצבה ראשונה בקצב עליית מחירי הדירות. מי שהרוויחו מכך הם, כמובן, בעלי הדירות, ובייחוד העשירון העליון שראו גידול עצום בהון שברשותם. שוכרי הדירות נותרו מאחור, וגם הזוגות הצעירים שחלום רכישת הדירה התרחק מהם.

לקראת סוף העשור, משבר הדיור כבר נשכח מלב. "יש עתיד" התמזגה לתוך "כחול לבן". יאיר לפיד כבר לא נשאל על הורדת מחירי הדיור, אלא על הרוטציה עם בני גנץ, שמאז שביקש את אמון הציבור לעמוד בראשות הממשלה לא אמר יותר משני משפטים על משבר הדיור.

משה כחלון הצליח להאט את קצב העלייה במחירי הדיור. בשנת 2018 אפילו נרשמה ירידה קלה. אך הוא צפוי לפרוש מתפקידו עם כינון הממשלה הבאה. מה יהיה עם תוכנית מחיר למשתכן? מה יהיה עם משבר הדיור? בבחירות לכנסת ה-23 לא צפויה לקום עוד מפלגה עם מצע כלכלי מובהק, כמו "יש עתיד" או "כולנו". אף אחד כבר לא מתיימר להוריד את מחירי הדיור או לשכלל את שוק השכירות לטווח הארוך. דיור בר השגה - מונח שפרץ בסערה לחיינו בתחילת העשור - חדר לתודעה של מקבלי ההחלטות, אבל בשטח הוא בא לידי ביטוי באופן סמלי בלבד.

אז כיצד השפיע משבר הדיור על הערים בישראל? מי שמסתכל על פני השטח יצביע על השכונות החדשות ועל הסכמי הגג. תושבים חדשים בשכונות חדשות, לרוב מנותקות ומפורברות, זה מאוד בולט בעין (שלא לומר, דוקר את העין). אלא שצריך להביט מתחת לפני השטח. ליתר דיוק, צריך להסתכל לא על הפתרונות, אלא על הבעיה. ההשפעה הכי חזקה של משבר הדיור על הערים בישראל לא היו הניסיונות הכושלים להוריד את מחירי הדיור, אלא עליית מחירי הדיור.

עולם הנדל"ן הפך להשקעה הרבה יותר משתלמת מבעבר, אבל השקעה בדירה חושפת את המשקיע לפעילות של הרשות המקומית. אני אסביר - רשויות מקומיות שמספקות שירותים טובים למעשה משביחות את הנכס. אפילו תדמית של עיר יכולה להעלות שווי הדירה. זה מאוד בולט ברחובות שבהם עובר גבול מוניציפלי, שבצד אחד שווי הדירות גבוה יותר מאשר בצד השני. לעומת זאת, רשויות מקומיות שלא יצליחו לספק שירותים טובים פוגעות בערך הדירות. ולקראת העשור הקרוב, זה הופך לנושא אקוטי עוד יותר, על רקע ההתייצבות במחירי הדיור. קניתם דירה להשקעה? שימו לב לפעילות של הרשות המקומית. היא תקבע עד כמה הנכס שלכם באמת שווה את ההשקעה.

הערים שלנו הפכו לכספות. הן מכילות את העושר הגדול שהישראלים צברו בעשור החולף - הדירות שבבעלותם. ל-1.8 מיליון משקי בית בישראל יש לפחות דירה אחת בבעלותם. ההון שמגולם בדירה ישראלית נע בין 414 אלף ש"ח בעשירון התחתון ל-3.1 מיליון ש"ח בעשירון העליון, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

האם זה אומר שלערים יש אחריות כלפי בעלי הנכסים, כאילו היו בעלי מניות בחברה? האם יש לערים ברירה אלא לדאוג לבעלי הנכסים לפני שהן דואגות לכל השאר? ואם רשות מקומית מניבה תשואה גבוהה יותר, האם היא לא צריכה להעלות את תעריף הארנונה, משל הייתה בית השקעות שיכול לדרוש תעריף גבוה יותר של דמי ניהול? אם כך הם פני הדברים, אולי נכון שבעלי נכסים יוכלו להצביע בבחירות המקומיות לא רק במקום מגוריהם, אלא בכל מקום שבו יש נכס רשום על שמם. יש השלכות רבות לכך שהמון כסף לא שוכב מתחת לבלטות, אלא טמון בבלטות עצמן. כנראה שרק בעשור הקרוב אנחנו נבין את ההשלכות הללו במלוא עוצמתן.

התחדשות עירונית: התמ"א לא תמה

הרעיון מאחורי התוכנית למיגון מבנים מפני רעידות אדמה היה מבריק כפי שהיה תמים. מדינה שיושבת על השבר הסורי-אפריקאי לא יכולה להרשות לעצמה לחכות לאסון טבע שימוטט אלפי בניינים ישנים. משום כך, יש להתמגן; וכדי להתמגן חייבים לשפץ. ומאיפה יבוא הכסף? מהקרקע. אפשר לשכפל את שטח הרצפה פעם, פעמיים או שלוש, ואז למכור דירות חדשות על גג הבניין המשופץ. ולא רק שממגנים את הבניין מפני אסון טבע, אלא גם תורמים להתחדשות עירונית, כלומר, להתחדשות של מרכזי הערים הוותיקות על בנייניהם המתפוררים. היה מי שתהה האם קומות נוספות למעלה לא יתקזזו עם חיזוק היסודות מלמטה, אבל ההנחה הייתה שברגע שהסוגיה הפיננסית נסגרה כל השאלות ההנדסיות ייפתרו מאליהן.

בשנת 2005 יצאה לדרך תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, היא תוכנית המתאר הארצית מס' 38 (ובראשי תיבות - תמ"א 38). כמה שנים אחרי שאומצה היה נראה שלא ממש מיישמים אותה. רק מאתיים פרויקטים התבססו על תמ"א 38 בשנותיה הראשונות. בדיעבד התברר שהמכשול העיקרי היה להשיג את הסכמת הדיירים. מסתבר שלא קל למכור לאנשים דירה שהם כבר גרים בה, אפילו שהיא תהיה יותר מרווחת ואפילו שהבניין יעבור שיפוץ.

משבר הדיור הפיח רוח חיים בתמ"א 38. עם עליית מחירי הדיור, תוספת הדירות הייתה משמעותית יותר עבור הקבלנים. ועם התיקונים לתוכנית, שהוסיפו תמריצים לבנייה לגובה, היה נדמה שאפשר להוציא יותר כסף כדי לעשות הרבה יותר כסף. בשנת 2015, תמ"א 38 חגגה עשור להיווסדה, אז נספרו בסך הכל 1,370 בניינים שחוזקו. כ-13 אלף דירות שופצו, ואליהן התווספו כ-15 אלף דירות חדשות. אמנם הרבה יותר מבעבר, אבל מי שחלם על צונאמי של התחדשות עירונית בשיא משבר הדיור הסתפק בגל נמוך עד בינוני.

אם כך, מה הייתה ההשפעה הגדולה של תמ"א 38? היה זה האפקט התודעתי, שהיה רחב בהרבה מהנעשה בשטח. שכנים שנפגשו במסדרון התחילו לדבר על "לעשות תמ"א לבניין". בשיחות סלון נערכו חישובים עד כמה זה משתלם. אפילו עשו על זה מערכון ב"ארץ נהדרת".

על הקבלנים זה השפיע עוד יותר, דווקא משום שהיה עליהם להשיג את הסכמת הדיירים. פתאום עלה הצורך לדבר עם אנשים, להציג בפניהם תוכניות, לשכנע אותם למה זה כדאי, להסביר את התועלת. מצד אחד, תמ"א 38 הביאה אנשים ללא רקע בתכנון ובנייה להתעניין בתכנון ובנייה, ומצד שני, היא אילצה יזמים, קבלנים ומתכננים לדבר בשפת בני אדם.

קונספט חדש נולד - תסקיר חברתי. כמו שיש תסקיר סביבתי, שבודק את התנאים האקולוגיים וכיצד הסביבה תושפע מהבנייה, כך גם התחילו לתכנן עם מחשבה על החברה, על האנשים שגרים בשכונות שמחדשות את פניהן.

הרשויות המקומיות לא רוו נחת מתמ"א 38. רמת גן נודעה כ"אלופת התמ"א", עד שהעירייה שינתה את מדיניותה בלחץ התושבים. מדוע התושבים לא היו מוכנים לתוספת של יחידות דיור בסביבתם? זה הרי מצריך אותם לחלוק את המשאבים הקיימים, את התשתיות הקיימות עם שכנים חדשים. לתופעה הזו קוראים באנגלית בראשי תיבות NIMBY - Not in my backyard. הקבלנים נלחמו נגד עיריית רמת גן בבתי המשפט ועמדו על זכותם לקדם פרויקטים שנתקעו. בתחילה היה נדמה שהם מנצחים, שלרשויות המקומיות אין דרך לבלום תוכנית מתאר ארצית, אבל בסופו של דבר ידה של עיריית רמת גן הייתה על העליונה.

גם רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב יפו, יצא נגד תמ"א 38 לא פעם לאורך השנים. הטענה שלו הייתה שהיא מקנה זכויות בנייה למי שיש בבעלותו דירה, ובכך התוכנית נותנת הרבה למי שכבר יש לו הרבה. "מתנה לעשירים," קרא לה. בעקבות תל אביב צעדו גם גבעתיים והרצליה. יוצאת דופן הייתה רעננה, שבה התגאו בשיפוצם של 60% מהמבנים שהיו זקוקים לחיזוק מפני רעידות אדמה, ובכך של-40% הנותרים היה תיק פעיל במנהל ההנדסה.

התמריצים שהיו טמונים בתמ"א 38 היו רלוונטיים יותר בערי המרכז מאשר בפריפריה, שם יש יותר שטחים פתוחים והקרקע זולה יותר. בבאר שבע, בעפולה ובקריית חיים - במקום לשפץ אפשר פשוט לבנות חדש. באופן אירוני - דווקא במקומות שבהם הכי היו זקוקים לתמריצים כדי להביא להתחדשות עירונית, תמ"א 38 לא הייתה יכולה לעבוד. וגם כן באופן אירוני - דווקא במקומות שבהם היא כן יכלה לעבוד, העיריות נבהלו משטף הפרויקטים ומקולות ה-NIMBY, והחליטו לצאת נגדה. בעשור החולף גם במנהל התכנון הבינו את החסרונות של התוכנית, שנעשו יותר ויותר מוחשיים. לאחרונה הוחלט שתמ"א 38 תגיע לפרקה בסוף שנת 2022 ותוקפה לא יוארך.

גם לאחר שתעבור לעולם שכולו טוב, ההשפעה של תמ"א 38 תישאר איתנו. אלפי המבנים שחודשו - רובם בחוסר טעם מופגן - לא יהיו המורשת המרכזית שלה, אלא העובדה שכשיגידו על אותם בניינים שהם "עברו תמ"א", כולם יבינו על מה מדובר. תמ"א 38 תיזכר כתוכנית המתאר הארצית היחידה שהציבור הרחב הכיר, עד כדי כך שאפילו לא היה צריך לנקוב במספר שלה.

תמ"א 38 גם הפכה את המונח "התחדשות עירונית" לנחלת הכלל. בשנת 2016, קמה הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, ובשנים האחרונות היא הקימה מנהלות התחדשות עירונית בעשרות ערים ברחבי הארץ. הן נותנות לעיריות את הכלים הדרושים כדי לחזק את החיבור בין יזמים לתושבים. בעשור הקרוב, ההתחדשות העירונית עוד תחזור אלינו. זה יהיה בגלגול הבא של תמ"א 38, ומעניין לראות אילו לקחים יילמדו מההצלחות ומהכישלונות שלה.

מגלים עצמאות: הכוח עובר לראשי הערים

במדינות רבות בעולם השלטון המקומי זוכה לעצמאות בתחומים מסוימים שהשלטון המרכזי לא מתערב בהם. אפילו יש מדינות שבהן השלטון המקומי זוכה להגנה חוקתית. ואילו בישראל, מורשת מימי המנדט הבריטי, רשויות מקומיות חוסות בצילו של משרד הפנים. בסמכותו של שר הפנים לבטל רשות מקומית אם רק יחפוץ בכך. הרשויות המקומיות בישראל נדרשות למשא ומתן עם משרדי הממשלה כמעט בכל צעד שהן עושות. אנחנו רחוקים מאוד מהחזון של התיאורטיקן בנג'מין בארבר, שיום יבוא וראשי ערים ישלטו בעולם.

ובכל זאת, הרשויות המקומיות עשו קפיצת דרך בעשור החולף. תל אביב, כמובן, מובילה את המהלך. מאז ומעולם היא נתפשה כמדינה בתוך מדינה, אבל בעשור הזה היא התעלתה על עצמה. בשנת 2009 היא חגגה מאה שנה להקמתה. החברה העירונית שהייתה אחראית על החגיגות הפכה עם סיומן למנהלת "עיר עולם". ב"עיר עולם" שאפו למצב את תל אביב באותה שורה כמו ערים גדולות וחשובות ברחבי הגלובוס, כדוגמת לונדון ופריז. בשנת 2019, כשתל אביב זכתה לארח את האירוויזיון, היה ברור שהיא השיגה את מטרתה, והייתה למותג העומד בפני עצמו.

ככל שתל אביב התקרבה לעולם, כך היא התרחקה מישראל. המונח "מדינת תל אביב" נעשה שגור, גם בקרב אלו שמתחו על כך ביקורת, וגם בקרב אלו שזו הייתה משאת נפשם. העיר עמדה בחזית המאבק בנושאי דת ומדינה מול ממשלותיו של בנימין נתניהו, שנצחיותו בראשות הממשלה בעשור שחלף נופלת רק מנצחיותו של רון חולדאי בראשות העיר בשני העשורים שחלפו.

באופן לא מפתיע, ארגון "ישראל חופשית" דירג את תל אביב במקום הראשון בדירוג הערים החופשיות בישראל. במדינה שבה אין שום חלופה של נישואין אזרחיים, עיריית תל אביב הייתה בין הראשונות להציע אלטרנטיבה. זוגות שלא יכלו או שלא רצו להינשא ברבנות, וביקשו לקבל הכרה כלשהי, יכלו לשאת "הצהרת אהבה" באירוע ט"ו באב על מרפסת בניין העירייה הישן תחת חסותו של ראש העיר.

אחת הסוגיות הבוערות של העשור החולף הייתה פתיחת מרכולים בשבת. למעשה, בית המשפט העליון קבע שעיריית תל אביב לא אוכפת את חוק העזר העירוני שהיא עצמה קבעה. אולם, הדוברות של העירייה הכי עשירה בישראל הצליחה לסובב את הסיפור בקלות כדי להציגו כמאבק על נשמתה של החילוניות הישראלית. תגובת הנגד החריפה של הממשלה באה בדמות "חוק המרכולים", שהגביל רשויות מקומיות במתן אישורים לפתיחת עסקים בשבתות. אולי בשל החשש מתגובת נגד שכזו, תל אביב חיכתה לרגע שבו לא תהיה ממשלה מתפקדת כדי לצאת ביוזמה של תחבורה ציבורית בשבת. פרויקט "נעים בסופ"ש" היה להצלחה מסחררת מהרגע הראשון, והוא גרם לרבים לתהות למה לקח לחולדאי כל כך הרבה שנים להביא אותו לכדי מימוש.

חולדאי גם עומד בראש "פורום ה-15", שמאגד את הערים החזקות בישראל במטרה משותפת להשיג עוד עוצמה אל מול השלטון המרכזי. כלומר, תל אביב אמנם יוצאת דופן ביחס לערים אחרות בישראל, אבל היא גם מתווה את הדרך עבור רבות מהן. כך, סערת חוק המרכולים התפשטה אל ערים נוספות, שמיהרו להתקין חוקי עזר כדי למנוע התערבות של שר הפנים בהחלטות מקומיות.

חשוב להבין שגם בצד השני של המתרס ישנן ערים שלמדו כיצד לעמוד על זכויותיהן מול השלטון המרכזי. למשל, בערים שבהן רוצים לשמור על מנהגים דתיים, כמו הפרדה מגדרית. נראה שהן מרגישות שהן עומדות מול הרשות השופטת בדיוק כפי שערים חילוניות חשות שהן עומדות מול הרשות המבצעת. בין אם מול הממשלה או מול בג"ץ, כל הערים בישראל נעשות יותר ויותר אוטונומיות, ולא רק הערים שרוב הציבור בהן הוא חילוני. נשאלת השאלה האם זה מוביל אותנו לפירור החברה הישראלית, כפי שהחוקר תומר פרסיקו מתריע.

אגב, עיריית תל אביב נוטלת לעצמה חירות מיוחדת לא רק בהקשר של דת ומדינה. היא ממלאת את החלל שהממשלה מותירה גם בתחומים נוספים. למשל, כבר הזכרנו איך תל אביב מיצבה את עצמה כיעד תיירותי והתוותה מעין מדיניות חוץ עצמאית. היא גם פיתחה את פרויקט דיגיטף, שנותן פתרונות למשפחות עם ילדים עד גיל שלוש - תחום שהמדינה לא מספקת לו מענה על אף הדרישה הציבורית.

אז נשאיר בצד את יחסי הדת והמדינה, ונסתכל על הנתונים - האם הערים שלנו התעצמו בעשור החולף? לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2008 ההוצאות של העיריות בישראל הסתכמו ב-36.6 מיליארד ש"ח. בשנת 2016 הן הסתכמו ב-54.2 מיליארד ש"ח. מ-2010 ל-2017 מספר תושבי הערים בישראל עלה מ-5.8 מיליון ל-6.5 מיליון. השכר החודשי הממוצע טיפס מ-6,500 ש"ח ל-8,300 ש"ח. לכשיגיעו הנתונים העדכניים, סביר להניח שיהיו גבוהים אף יותר. לפחות מבחינה מספרית, כוחן של הערים, בכסף ובכוח אדם, רב יותר בפתח העשור השלישי של המאה ה-21.

האם ראשי ערים יצליחו להשתמש בכוח שהם צוברים לטובה? בעשור החולף, המגזר המוניציפלי הפך מזוהה עם שחיתות שלטונית. מדי שנה התפוצצו עוד ועוד פרשיות שבהן היו מעורבים אנשי שלטון מקומי. לא מעט ראשי ערים מצאו את עצמם בחדרי החקירות, וחלקם גם הגיעו אל מאחורי סורג ובריח. יש הטוענים שזה רק קצה הקרחון ואחרים אומרים שהתדמית הזו מוגזמת. אבל העשור הזה לא נראה כניקוי אורוות שלאחריו יוצאים לדרך חדשה, אלא כהנחת פלסטר על בעיה שורשית שמצריכה שינוי של השיטה. יכול מאוד להיות שראשי הערים צברו יותר מדי כוח.

הכוח הזה צריך להיות מרוסן באמצעות מנגנונים דמוקרטיים. אז איך נראתה הדמוקרטיה המקומית בעשור החולף? הבחירות המקומיות בשנת 2013 עמדו בסימן של ראשי ערים שהודחו על ידי בית המשפט, רק כדי שהציבור יבחר בהם שוב, כמו שמעון גפסו בנצרת עילית, איציק רוכברגר ברמת השרון ושלמה לחיאני בבת ים. לעומת זאת, בבחירות המקומיות בשנת 2018 היו לא מעט מהפכים. ראשי ערים מכהנים שביקשו להיבחר מחדש הודחו.

נראה שהציבור הישראלי יוצא משמרנותו, ומוכן להחליף ראש עיר מכהן (בבחינת רע אך מוכר) במועמד חדש. ב-14 רשויות מקומיות נבחרו נשים לראש הרשות - שיא של כל הזמנים, ויותר מכפליים מאשר לפני הבחירות. היו מי שכינו זאת "מהפכת אוקטובר". עינת קליש רותם נבחרה לראשות העיר חיפה - האישה הראשונה בראש אחת משלוש הערים הגדולות בישראל. עוד מוקדם לדעת אם מדובר במגמה, אבל חשוב לציין שבבחירות המקומיות האחרונות היה זה יום השבתון שגרם לעלייה באחוזי ההצבעה, וחשוב לשמור עליו לטובת הדמוקרטיה בשלטון המקומי.

האתגרים הגדולים: משבר האקלים ופערים חברתיים

כשאל גור רצה להדגים את הקושי של האנושות להבחין בסכנה של משבר האקלים, הוא תיאר את ניסוי הצפרדע. כשזורקים צפרדע אל תוך מים רותחים, היא ישר קופצת החוצה. אבל אם מניחים אותה במים פושרים ומחממים אותם, היא לא תשים לב עד שכבר יהיה מאוחר מדי. נראה שכך הערים בישראל מתייחסות לאתגרים הגדולים שניצבים בפניהן - משבר האקלים והפערים החברתיים. זה חייב להשתנות.

משבר האקלים הפך למוחשי יותר. הקונצנזוס בקרב המדענים הוא שאנחנו נמצאים במסלול הישיר לחיסול האפשרות שבני אדם ימשיכו לחיות על כדור הארץ. עם זאת, האנושות מתקשה לתקן את צעדיה. אמנם מדינות העולם מתחייבות לצמצם את פליטות הפחמן שלהן, אבל נדמה שהכל קורה לאט מדי.

מי שישלמו את המחיר הם האנשים שיחיו כאן בעוד 50 שנה, 60 שנה, 70 שנה. כלומר, הצעירים של היום. לא פלא שדווקא תלמידי בית ספר יצאו למאבק למען כדור הארץ, ובראשם הנערה השבדית שנבחרה לאשת השנה של המגזין ניו יורק טיימס, גרטה טונברג. בזכותה כולם מדברים על האקלים. ואנחנו כנראה נמצאים בנקודת האל-חזור, שאחריה כבר לא יהיה טעם לדבר על האקלים.

במצב שבו המדינות מתקשות לטפל במשבר, הערים ממלאות את הוואקום. זה אך הגיוני משום שערי העולם אחראיות במידה רבה למשבר האקלים. לפי האו"ם, ערים אחראיות ל-75% מפליטות הפחמן, על אף שגרים בהן אך יותר מ-50% מבני האדם.

אמנם הקונוטציה של זיהום אוויר היא של מפעלים עם ארובות, אבל התעשייה ניצבת רק במקום השלישי במידת התרומה שלה לפליטות פחמן, אחרי בניינים ותחבורה. צריכת האנרגיה של בניינים, בעיקר לוויסות טמפרטורה, מתבססת בהרבה מקרים על חשמל מזהם, כזה שמופק משריפה של פחם או של גז טבעי. זה המקור של כמעט 40% מפליטות הפחמן. ככל שאנחנו מדליקים יותר את המזגן, כך אנחנו תורמים יותר להתחממות הגלובלית, מה שמוביל אותנו להדליק את המזגן עוד יותר, שמחריף את הבעיה, וכך זה הולך ומידרדר. יחד עם תחבורה מנועית, שגם היא מבוססת על שריפת דלקים, ערי העולם הפכו לשורש הבעיה.

אבל האתגר הוא גם הזדמנות, כי העיר תמיד שימשה לאורך ההיסטוריה כמצע לחיבור בין רעיונות וליצירת טכנולוגיות חדשות. הארגון הבינלאומי C40 Cities מאגד ערים רבות ברחבי העולם כדי לפעול ביחד למען האקלים. עוד ועוד ערים מתחייבות לצמצם דרמטית את פליטות הפחמן שלהן. קופנהגן, בירת דנמרק, הציבה לעצמה יעד לאפס את פליטות הפחמן עד אמצע העשור הקרוב. בישראל יש לנו את המועצה הישראלית לבנייה ירוקה שדוחפת את הנושא הזה במרץ, והעשייה הזו חייבת להתרחב במהירות בעשור הקרוב כדי שגם ערי ישראל יתרמו את חלקן למאמץ העולמי.

בעשור החולף היו מי שהכריזו, גם בישראל, על סוף עידן הרכב הפרטי. למעשה, המכונית עדיין איתנו. ועוד איך איתנו. מיכל גלברט מארגון פיוצ'ר מוביליטי משתמשת בשני נתונים כדי לתאר תמונה מחרידה - בישראל בשנת 2018 נולדו 185 אלף תינוקות; באותה שנה עלו על כבישי ישראל 270 אלף כלי רכב חדשים. קולטים את התמונה? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מנתה 2.1 מיליון כלי רכב פרטיים בערי ישראל בשנת 2017. בשנת 2010 מספרן היה פחות מ-1.6 מיליון.

בערי ישראל, על כל מכונית חדשה נוסף תושב חדש. זה מסביר את מה שמומחי תחבורה מכנים "מקדם מילוי" - שמודד עד כמה כלי רכב מאויש. מקדם המילוי הממוצע בנסיעה של מכונית בישראל עומד על 1.1 אנשים. מרגישים שאתם עומדים בפקק יותר מבעבר? זו לא טעות. וזו תופעה שחייבת להיפסק אם אנחנו רוצים שהילדים והנכדים שלנו יוכלו לחיות על הכדור הזה.

אם בכל זאת רוצים להסתכל על הצד החיובי, עומסי התנועה שלא מאפשרים לנו לזוז כנראה תרמו לשיפור הבטיחות ברחובות הערים. אם סופרים אירועים שסווגו כ"תאונות דרכים עם נפגעים" לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2010 היו בערי ישראל 13 אירועים כאלה לכל עשרת אלפים תושבים. בשנת 2017, היחס הזה ירד ל-10 אירועים בלבד לכל עשרת אלפים תושבים.

שיטת התחבורה הקיימת בערים שלנו היא כישלון מהדהד שלא רק תורם למשבר האקלים, אלא גם שולל את החירות האישית שלנו לנוע וגוזל מאיתנו זמן יקר. בתור מי שמפיק פודקסט, הייתי אמור להיות שמח על כך שאנשים מבלים יותר זמן בפקקים, כך שיש יותר זמן להאזין לפודקסטים, אבל אני מעדיף שתשמעו את הפודקסט הזה בסיטואציות אחרות, יותר נחמדות.

הישועה מתחילה מהטכנולוגיה. למשל, קורקינטים להשכרה. אמנם הם לא נמצאים בכל מקום, אבל יש להם פוטנציאל לפתור את בעיות התחבורה בהרבה ערים בישראל. אני מוצא שתהיה לקורקינטים ולאופניים חשמליים השפעה אדירה בערים פרבריות, שבנויות בצפיפות עירונית נמוכה, שעד היום תוכננו מתוך מחשבה על המכונית ככלי התחבורה העיקרי, שלא לומר הבלעדי. בעשור החולף היו מי שתכננו לרשת את ערי ישראל בנתיבי אופניים, אבל התוכניות נתקלו בתגובות צוננות ברשויות המקומיות שלא הבינו את החשיבות. ייתכן שבעשור הקרוב, אחרי הכישלון של רוכבי האופניים, דווקא משתמשי הקורקינטים ידרשו ויקבלו את התשתיות הנחוצות.

בעשור החולף גם השלימו את מנהרות הרכבת התחתית בתל אביב וברמת גן, ואם הכל יילך לפי התוכנית אז באוקטובר 2021 נוכל לעלות על הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן. שני קווים נוספים נמצאים כבר לפני ביצוע, ויש עוד קווים בתכנון. המטרונית בחיפה והרכבת הקלה בירושלים הפכו לאמצעי תחבורה מבוקשים עד כדי כך שהנוסעים משוועים לקווים נוספים ולתגבור השירות. העשור שחלף הוכיח שהישראלים כן יכולים להיפרד מהאוטו כשיש להם אלטרנטיבה טובה יותר. לא נולדנו מחוברים להגה.

עוד שינוי דרמטי הוא הגידול בנסועה של רכבת ישראל, שצמח בעשרות מונים. ערים כמו כרמיאל, עפולה, חולון ושדרות חוברו לראשונה לרשת המסילות. השר ישראל כץ, ששבר שיא של משך כהונה כשר התחבורה, ושימש בתפקיד זה כמעט עד סוף העשור, יכול להתגאות בגזירת הסרט על לא פחות מ-21 תחנות רכבת בין 2011 ל-2019. הנסיעה הרציפה הראשונה בין תל אביב לירושלים יצאה לדרך ממש לאחרונה - חיבור הכרחי בין שתי הערים הגדולות והחשובות בישראל.

היו עוד הרבה שינויים בתחבורה הציבורית בעשור החולף, ואפשר לקרוא סיכום עשור מפורט להפליא בבלוג "הרוכב לאוטובוסים" - אחד הבלוגים הוותיקים שעוד נותרו בסביבה, ומיועד לאורבניסטים חובבי תחבורה ציבורית. תמצאו שם פירוט של כל התחנות המרכזיות החדשות שנבנו, של המכרזים להפעלת קווי אוטובוס שיצאו, של נתיבי התחבורה הציבורית שנסללו ועוד. השינויים הללו דרמטיים, אבל בעשור הבא הם יצטרכו להיות דרמטיים עוד יותר, אם אנחנו רוצים לגמול את הערים שלנו מההתמכרות לרכב הפרטי - צעד חשוב בדרך לפתרון של משבר האקלים.

עוד אתגר שערי ישראל צריכות להתמודד איתו הוא הפסולת הביתית. בשנת 2010, בערי ישראל נאספו מדי יום פסולת וגזם במשקל של 107.4 ק"ג לנפש. בשנת 2017 הנתון הזה עמד על 127.3 ק"ג. תברואה היא השירות המקומי שערים משקיעות בו הכי הרבה, כך שצמצום פסולת לא רק יתרום לסביבה, אלא גם יפנה מקורות תקציביים לדברים אחרים. כך ערים יכולות למצוא כסף שנזרק לפח, פשוטו כמשמעו, ולהשקיע עוד בחינוך, בריאות ורווחה. מבין הערים בישראל, כפר סבא היא זו שמובילה כרגע את הדרך ליעד הנכסף של "אפס פסולת", כרגע בעיקר באמצעות תוכניות מיחזור. מעניין לראות אילו פתרונות יצירתיים יותר יאומצו בעשור הקרוב.

יחד עם משבר האקלים, יש לערי ישראל עוד אתגר גדול - צמצום הפערים החברתיים. אמנם מדד ג'יני הממוצע של עיר בישראל נע בעשור החולף סביב 0.4 כמעט ללא שינוי, אבל הפערים הגדולים אינם בתוך הערים, אלא בין הערים. ישראל הופכת, לפי נשיא המדינה רובי ריבלין, לחברה של שבטים - שבט חילוני, שבט דתי-לאומי, שבט חרדי ושבט ערבי. במבט אורבני, לכל אחד מהשבטים יש את הערים שלו. לא תמצאו הרבה חילונים במודיעין עילית, כשם שלא תמצאו הרבה יהודים באום אל פאחם. זה אתגר גדול שערי ישראל חייבות לתת עליו את הדעת בעשור הקרוב.

מודל העיר המעורבת, שבו יש דו קיום בין השבטים, לא מצליח לקרום עור וגידים. נצרת עילית אפילו שינתה את שמה לנוף הגליל בעקבות תקופה מתוחה, שבה היו מי שקראו לתושבים היהודים שלא להשכיר דירות לערבים. בעפולה היו הפגנות נגד הזכייה של ערבים מיישובים סמוכים בהגרלה של דירות מחיר למשתכן. בחיפה, בעכו, בתל אביב יפו, בלוד וברמלה יש שכונות נבדלות ליהודים ולערבים. ירושלים, על כ-800 אלף תושביה, משקפת יותר מכל את הבידול והפיצול בחברה הישראלית. העיר שחוברה לה יחדיו לפני כחמישים שנה מצטיירת היום יותר כאוסף של ערים מאשר כעיר מאוחדת.

אין שוויון בין ערים בישראל, וזה בולט בייחוד בתקציבי החינוך. החינוך בישראל מוגדר כשירות ממלכתי, כלומר, הממשלה אחראית לתקצב אותו והרשויות המקומיות אחראיות לספק אותו. ערים חזקות יכולות להשקיע יותר בבתי הספר, ואילו ערים חלשות נאלצות להסתפק בתקציב שמתקבל ממשרד החינוך. אמנם יש מנגנון של תקצוב דיפרנציאלי, שייתן יותר כסף למי שזקוק לו יותר, אבל הוא כמעט מנוטרל לחלוטין על ידי תוספות התקציב של הרשויות העשירות. יש קשר מובהק בין הכסף שעומד לרשות המועצה המקומית לבין ה"שבט" שתושביה משתייכים אליו.

חינוך הוא כלי אפקטיבי להגברת המוביליות החברתית. גם אם נקודת המוצא לחיים אינה שווה, חינוך יכול להזניק ילדים מאוכלוסיות מוחלשות לגבהים חדשים. אלא שערי ישראל לא מצאו את הדרך לתרגם את התקציבים לביצועים. תקציב החינוך כמעט הוכפל בעשור החולף, אבל ההישגים של התלמידים נשארו בינוניים בהשוואות בינלאומיות. כך החברה הישראלית ממשיכה להיות מפולגת לשבטים, כשמערכת החינוך המקומית משקפת את המעמד הסוציו-אקונומי של הורי התלמידים ומשעתקת אותו לדור הבא.

האתגר של הערים בישראל בעשור הקרוב יהיה למצוא את המשוואה שתאפשר לתלמידים להצטיין ולמורים איכותיים לזרוח. ברור ששיטת הלימוד המסורתית כבר לא מספיקה כדי להכין את הילדים של היום לעולם התעסוקה של מחר, שאין יודעים בוודאות כיצד הוא ייראה. בתי הספר יצטרכו לשנות את פניהם, והכוח נמצא בידיים של השלטון המקומי.

כן יש מקום גם לאופטימיות. בעשור החולף הייתה הצלחה אדירה לתוכנית האשכולות של משרד הפנים. תחת הנהגתו של שר הפנים אריה דרעי יצא לדרך הפרויקט שמצליח למצות כמעט את כל התועלות של איחוד רשויות (החלום של שרי הפנים לדורותיהם) מבלי לגרום לתגובת נגד חריפה. במקום לצמצם את מספר הרשויות המקומיות בישראל - חלום שנגוז פעם אחר פעם - מנכ"ל משרד הפנים מרדכי כהן (שנבחר לאחד ממאה המשפיעים של מגזין דה מרקר) עודד רשויות מקומיות סמוכות להקים אשכול לשיתוף פעולה אזורי.

טבריה ובית שאן חברו למר'אר ולטורעאן. נצרת הצליחה לשתף פעולה עם נוף הגליל ומגדל העמק. רעננה וכפר סבא הלכו יחד עם טייבה וקלנסווה. שפרעם וביר אל-מכסור התחברו לקריות מחד וליישוב החרדי רכסים מאידך.

הרשויות באותו אשכול יוצרות מנגנון משותף לקבלת החלטות, ויכולות לשתף פעולה בתחומים שונים, מאיסוף פסולת עד טרנספורמציה דיגיטלית, מהתייעלות אנרגטית עד לשיפור התחבורה הציבורית. האשכולות האזוריים הם כבר סיפור הצלחה. זה כנראה יהיה המפתח להצלחה של ערים רבות בעשור הקרוב, ואולי אפילו להפחתת המתחים בין השבטים בישראל ולצמצום הפערים החברתיים.

עירוניות בכל מקום: מתחום עיסוק לדיסציפלינה

מעטים דיברו על עירוניות לפני עשור. היה בלוג אחד מרכזי של יואב לרמן, "עוד בלוג תל אביבי", שממנו היה אפשר ללמוד על עירוניות נוסח ג'יין ג'ייקובס, על הנעשה בחו"ל, על השגיאות התכנוניות של הערים בישראל. אנשי שלטון מקומי עשו את עבודתם, ולא חשבו שהם חלק מתחום עיסוק רחב יותר. מתכננים תכננו, מתכנתים תכנתו, כתבים כתבו. לא היה חיבור של ממש לכדי תמונה גדולה יותר. אבל בעשור החולף זה השתנה. היום כבר מדברים עירוניות שוטפת בכל המגזרים. רואים את החיבורים בין תחומי ידע שונים. עירוניות הפכה לנושא רב-תחומי, אולי אפילו לתחום עיסוק שיש לו כללים משלו, לדיסציפלינה של ממש.

הסיקור התקשורתי של העירוניות עבר מבלוגים עצמאיים לעיתונות הממוסדת. אחרי שנים שבהן אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של "הארץ", הייתה בודדה בצמרת, הצטרפו אליה עיתונאיות ועיתונאים כמו מירב מורן, נעמה ריבה, נטע אחיטוב, גילי מלניצקי, גיא נרדי, בלה ברדה ברקת, איתי כ"ץ ואחרים. עוד הדרך ארוכה - עדיין יש אתרי חדשות שמתייחסים לעירוניות כבן חורג של מדורי הנדל"ן. אפילו החדשות בטלוויזיה המסחרית לא מצטיינים בסיקור התחום או בהבאת מומחים לנושא לדיונים באולפן.

לעומת זאת, הבלוגים שהיו בעבר לא שרדו. צצו בלוגים חדשים, כמו פינת רחוב החיפאי וכמו Urban Glance של עפרה פלמר גרנות. את התמעטות הבלוגים יש לייחס לא רק לכך שהעירוניות התמסדה בעיתונים ובאתרי החדשות, אלא גם למעבר אל הרשתות החברתיות. כל משתמש פייסבוק הוא בלוגר בקטנה, ויש כמה זירות של דיונים על עירוניות בפייסבוק, כשבראשן קבוצת עירוניות מתחדשת בישראל.

אם תרשו לי לרגע להיות הנחתום המעיד על עיסתו, אספר לכם שבשלוש השנים האחרונות הקמתי ערוץ מידע חדש. הניוזלטר שלי לאנשים שאוהבים ערים "מהנעשה בערינו" מגיע היום ליותר מ-450 אורבניסטיות ואורבניסטים. גם הפודקסט "מהנעשה בערינו", שאתם מאזינים לו כעת, הגיע למאות זוגות אוזניים. זה הפודקסט היחיד על עירוניות בעברית, חוץ מהפודקסט "איך עושים עיר טובה" של ניצן הורוביץ.

גם באקדמיה ראינו איך עירוניות הפכה לנושא מחקר רב תחומי, שיוצא מגדר המחלקות לתכנון ערים. למשל, באוניברסיטת תל אביב תמצאו את "צפוף - הפורום לאוכלוסייה, סביבה וחברה", שעוסק במדיניות הצפיפות בישראל; את מרכז הגר לדיור בר השגה בפקולטה למשפטים; את המכון לשלטון מקומי במחלקה למדיניות ציבורית; ואת המעבדה לעיצוב אורבני בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם. ריבוי הגופים שחוקרים את העיר מנקודות מבט שונות הוביל להקמת המרכז לחקר העיר והעירוניות "מרכז העיר", ששם לו למטרה לשלב בין כל נקודות המבט הללו.

אפשר לחקור ערים בראייה היסטורית או מתוך ביקורת סוציולוגית. אפשר לחקור ערים כיחידות כלכליות או כמוסדות שלטון. כמובן, אפשר לחקור את התפתחות העיר כמושג גיאוגרפי וכמושג דמוגרפי. בסדרה "מסע סביב רעיון" של האוניברסיטה המשודרת שהתעמקה במושג העיר יש פרקים מאלפים על העיר בקולנוע ועל אמנות במרחב העירוני. השילוב של כל אלה יחד קירב את העירוניות למעמד של דיסציפלינה בזכות עצמה. כדי להשלים את התמונה צריך לציין גם את המרכז לערים חכמות באוניברסיטת בר אילן ואת הקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית.

לאקדמיה בישראל יש עוד לאן להמשיך בעשור הבא, למשל, לאמץ גישות לחקר העיר מנקודת מבט נוירולוגית - איך המוח שלנו מגיב לסביבה העירונית, זו שאלת מחקר שמאוד מעסיקה חוקרים בחו"ל. אני מאמין שנראה בעשור הקרוב עוד מרכזים רב תחומיים לחקר העיר, ואולי גם כתב עת אקדמי לעירוניות, כנסים בינלאומיים ועוד.

החברה האזרחית בישראל לא ממש עסקה בעירוניות בתחילת העשור החולף. לאנשים שאני מכנה אורבניסטיות ואורבניסטים לא היו כמעט ארגונים שעזרו להם להתחבר לידע ולהירתם לפעולה משותפת. בודדה במערכה הייתה עמותת "מרחב - התנועה לעירוניות בישראל", שהייתה הראשונה לדבר על תכנון עירוני בקנה מידה אנושי. "מרחב" הציפה מושגים כמו צפיפות עירונית, הליכתיות ובנייה מרקמית, ואחרי יותר מעשור של פעילות היא נחשבת לבת סמכא שגם ראשי ערים בישראל באים ללמוד אצלה.

עמותות נוספות כמו "15 דקות" ו"תחבורה היום ומחר", שמקדמות תחבורה בת קיימא כאלטרנטיבה לרכב הפרטי, גם כן עסקו יותר ויותר בקשר שבין תכנון עירוני לבין תחבורה. גם ארגונים ירוקים כמו "מרכז השל לקיימות", "אדם טבע ודין" ו"העמותה לכלכלה בת קיימא" הלכו בכיוון הזה, שהיום קוראים לו "ערים ירוקות", והוא עוסק בהשפעה של הסביבה הבנויה על איכות הסביבה ועל משאבי הטבע.

בעשור הזה קם גם הפורום הישראלי לעירוניות, שנועד לשמש בית לכל הארגונים והאנשים שעוסקים בעירוניות, ולרתום אותם ליצירת חזון עירוני משותף. החזון הזה נועד להתחבר לעקרונות של New Urban Agenda - כלי מדיניות שנוסח על ידי ארגון UN-Habitat - הזרוע של האו"ם שמטפלת בערים וקהילות אנושיות ברחבי העולם. הפורום הישראלי לעירוניות גם מקיים כנס שנתי שמפגיש את כל העוסקים בתחום, ובשנה שעברה אף התארח בשדולת העירוניות שהוקמה בכנסת. זה מראה לנו כמה מהר וכמה רחוק הגיע הנושא שאנחנו עוסקים בו בעשור החולף. אפילו בכנסת מדברים עירוניות.

גם המגזר הציבורי לא נשאר אדיש. ההתמקצעות בתחום הגיעה לגבהים חדשים עם תוכניות הצוערים לשלטון המקומי. הסטודנטים הנבחרים לומדים תכנון עירוני, מדיניות ציבורית או חינוך בלתי פורמלי, וזוכים למלגת לימודים ולהשמה ברשויות מקומיות בפריפריה. יותר חשוב מכך - מתחזקים עבורם רשת בוגרים, כך שכולם יוכלו לדבר עם כולם לטווח הארוך, מתוך ראייה שמדובר בנושא רב תחומי שמצריך הרבה נקודות מבט וניסיון. גם יוזמות בינלאומיות כמו יוזמת ערים איתנות (Resilient Cities) של קרן רוקפלר, וגם זרוע העירוניות של קרן בלומברג הזריקו חשיבה חדשנית למספר ערים בישראל וכבר חוללו שינוי במעמד ובתפישה העצמית של אנשי שלטון מקומי. אני מקווה שבעשור הקרוב נראה יותר רשתות כאלה, ובייחוד כאלה שצומחות מלמטה - רשתות של אנשי שלטון מקומי מכל מיני מקומות בארץ שיחברו יחד כדי להתחבר לידע בתחום ולפעול בשיתוף פעולה.

מרכז השלטון המקומי - הארגון שמייצג את הרשויות המקומיות בישראל - גם כן הגביר את פעילותו. בייחוד צריך לציין את ועידת השלטון המקומי לחדשנות Muni Expo כאירוע שיא של עירוניות, שבו אנשי שלטון מקומי מדברים על האתגרים וההזדמנויות של הערים בישראל. בין הדוברים בוועידה היו גם ראש הממשלה ושרים בממשלה. בהדרגה היא הופכת מתערוכה בעלת חשיבות מקומית בעיקר לתערוכה בינלאומית.

החדשנות - ללא ספק המילה הכי שחוקה מהעשור החולף - נתנה את אותותיה גם בעירוניות. עשרות סטארטאפים צמחו בתחום שנקרא "ערים חכמות". היום יש ממש אקו-סיסטם של אינקובטורים, אקסלרטורים, מנטורים ועוד למיזמים כאלו, שרותמים את הטכנולוגיה כדי לשפר את איכות החיים בעיר. בארגון City Zoom, שקם כדי לפתח את קהילת החדשנות העירונית בישראל, יצרו מפה של עשרות סטארטאפים שעוסקים בתחום. ההייטק הוא כנראה זירת הפעולה הכי בולטת של אורבניסטים ואורבניסטיות מהמגזר הפרטי.

המיזם הלאומי לדיגיטציה ברשויות המקומיות - "מיזם 265", שהושק לאחרונה - מהווה את נקודת השיא של תהליך ארוך שבו הרשויות המקומיות חיפשו את הדרך גם לדבר אחת עם השנייה וגם לדבר עם אנשי טכנולוגיה. בהקשר זה, פיתחו מדד חדש - מדד הדיגיטציה של הרשויות המקומיות (מדר"ם) - שמודד את היקף השירותים הדיגיטליים שכל רשות מקומית בישראל מציעה. מדדים כמותיים הם סימן נוסף להתמקצעות בתחום, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גיבשה מדדים לאיכות חיים בערים הגדולות, שאותם היא בודקת ומפרסמת בשנים האחרונות.

לא פשוט לעכל את כל המידע בבת אחת. כשנחשפים לכל ההתקדמות הזו, מבינים שהעשור החולף היה העשור שבו העירוניות זינקה קדימה. בעשור הבא נגלה אם כל זה היה הייפ זמני, או שהעירוניות תישאר איתנו גם בשנים הבאות ותעבור עוד כמה שלבים של התמקצעות. עבור אנשים שאוהבים ערים, העשור החולף היה מוצלח לאין שיעור, בתקווה שגם העשור הקרוב יהיה כזה.